הכיכר רחבה מאוד, תוססת ועמוסה במבקרים ודוכנים של אוכל מקומי ונהנינו מאוד להסתובב שם ולספוג את האווירה. אחד הבניינים המרשימים שמולה הוא בניין שחלקו החיצוני פתוח לגמרי וכך אתה יכול לראות מה יש בכל חדר. קוביות, קוביות של חדרונים צבעוניים כשבכל אחד משהו קצת אחר כמו בר, מסעדה או גלידריה- מגניב בטירוף! לא נתקלתי במשהו כזה מימיי וגם לא בבלונים שנמכרו ברחבה: בלונים שקופים עם אורות מנצנצים שנראים כמו בועות סבון ענקיות שזוהרות בחושך וגורמות לכל הכיכר להיראות כמו חלק מסיפור אגדה. וכמו בכל אגדה טובה, בחצות הגיע הזמן לחזור הביתה ולהתעורר רעננות ליום עמוס פעילויות.

את כל המתוק הזה צריך לאזן עם מלוח והשעה הייתה בדיוק זמן טוב לארוחת צהריים. בהמלצתו של טום המדריך התיישבנו במסעדה יפהפייה שממוקמת בווילה בסגנון קולוניאלי בשם le longanier שבה אכלתי את האגרול הטעים ביותר שאכלתי בחיי.

חזרה לסייגון, שם נקבע לנו סיור בעיר על אופנועים. הבעיה: ברגע האמת נזכרנו שאנחנו פחדניות והמרנו אותו לסיור עם הרכב באזור צ'יינה טאון שם ביקרנו בפגודה הסינית גוד פרום דה סי שהוקמה ב- 1760 ועל קירותיה תלויים פתקים סגולים. כששאלנו למה הם מיועדים גילינו שאנשים כותבים עליהם תפילות ומשאלות ומניחים את הפתק במנורות שמיועדות לכך בפגודה. בחדר השמאלי יש את הפסל של אל הכסף והרווחה, ממה שראינו החדר הזה מאוד פופולארי

עם כל הכבוד לאוכל הווייטנאמי, התחשק לנו בערב אוכל איטלקי והלכנו למסעדה שמומלצת על ידי הרבה ישראלים ויש לה כמה סניפים pizza4p’s. סלט הבוראטה היה מצוין (למי שלא מכיר בוראטה זאת גבינה שמזכירה גבינת מוצרלה רק מימית יותר בתוכה) וספגטי פסטו תמיד עושה את העבודה. את הערב חתמנו בבר 360 עם הנוף שמשקיף על כל העיר והיה מקושט וחגיגי לקראת הכריסטמס. 

בשעה שש בערב השתתפנו במלון בטקס מקומי; על פי המסורת רושמים בפתק מכתב אהבה לאנשים החשובים בחייך ושולחים אותו עטוף בנהר עד שהוא מגיע בצורה הזאת לאמא אדמה שמגשימה את המשאלות שביקשת במכתב. ואפרופו האנשים האהובים בחייך, לפני הטיול אחותי, שביקרה בוויטנאם לפני כמעט עשור, עשתה לי חפיפה של לאן הכי כדאי ללכת. אחד המקומות שהיא המליצה עליהם הוא המדרחוב בעיר העתיקה של הוי אן והוסיפה שהוא בול בשבילי. אחותי כמובן מכירה אותי מעולה וצדקה כי סימן ההיכר של העיר הוא מנורות צבעוניות שמקשטות את כל הבתים, המסעדות ובתי הקפה וצובעות את הרחוב באפקט שנראה כמו אלפי גחליליות זוהרות. סימן ההיכר השני שבו העיר מפורסמת הוא תחום התפירה והבדים. בין חנויות המזכרות ניתן למצוא חנויות עם בדים מיוחדים ותופרות שמעצבות בגדים לפי מידותיכם. קורל (שלמדה עיצוב אופנה) התרשמה מהאיכות ושביט התרשמה מכל המתנות שאפשר לקנות לבית ולחברים. שלושתנו הסכמנו פה אחד שהמסעדה שבחרנו להתיישב בה mango mango הייתה שיחוק עם שילוב של אוכל טוב ולהקה ששרה בלייב.

ואז הגענו לחלק המרכזי של הסדנה שהוא כמובן שלב הבישול. למנה ראשונה למדנו להכין אגרול בלי הציפוי המטוגן של הבצק אלא עטוף בעזרת בצל ירוק! טריק נחמד שאפשר בקלות לאמץ באירוח בארץ

למנה שנייה הכנו סלט פאפאיה וטופו (מתכון בסוף הכתבה). 

למנה עיקרית הכנו סוג של פנקייק שנראה ובעל טעם דומה לפריטטה. כנראה שאחד הגימיקים של הסדנה הוא להקפיץ את הפנקייקים באוויר ולתפוס ולתעד את הרגע שבו משתתפי הסדנה מרגישים סו שפים מוצלחים. במקרה שלי איך לומר… זה פחות הצליח. 

במקרה הזה תמונה או סרטון שווה אלף מילים: 

את אחר הצהריים השימשי ביליתי בבריכה במלון ומכיוון שהיינו תשושות מקורס הבישול (אגב בנסיון השני כבר הצלחתי להקפיץ את הפנקייק) החלטנו להישאר לארוחת ערב במסעדה של המלון שהגישה באותו ערב אוכל הודי. נזכרתי שאני חולה על קארי וכורכום והתבאסתי שלא קניתי בבוקר בשוק.

אומרים שאם היית בוויטנאם ולא ראית את הלונג ביי, אחד מפלאי העולם עם כמעט 2000 איים.. זה כאילו לא היית בוויטנאם. אנחנו לא הסתפקנו רק בלראות את תופעת הטבע הזאת, אלא ישנו בין האיים במסגרת קרוז של יום אחד. עלינו לספינה בשעה 12:00 ושטנו בין האיים ומי הטורקיז כשההרגשה היא שנכנסת פיזית לתוך גלויה. מזג האוויר השימשי שפקד אותנו בחופשה עד ליום זה התפוגג מעט, הטמפרטורות צנחו והשמיים היו אפרוריים. הנוף היה עוצר נשימה גם כך, אבל אני בטוחה שכשהשמיים כחולים הכל עוד יותר מועצם. כיאה לקרוז היה מלאאאא אוכל, משפחות ואפשרות לבקר באיים הסמוכים ולראות מערות נטיפים, לטפס לנקודה עליונה לתצפית ולעשות קיאקים. אני בחרתי בשתי האפשרויות הראשונות ורק אציין שכדאי שתבואו עם נעליים נוחות כי נקודת התצפית היא אחרי עלייה של 200 מדרגות. 

את המשך אחה״צ בילינו במדרחוב הכייפי dinhtienhoang סביב אגם ה hoankiem שפועל בימי שבת וראשון ומלא בדוכנים, אומני רחוב, מסעדות וחנויות ואפילו תצוגת אופנה שהגענו בדיוק לחזרה הגנרלית של הילדים שמשתתפים בה שהיו לבושים בסטייל היסטרי. השמש חזרה במלוא הדרה והקרניים שלה ליטפו אותנו תוך כדי ההליכה במדרחוב עד לשקיעה שניצנצה על האגם. את ארוחת הערב האחרונה לחופשה עשינו במסעדה של המלון שלנו שמסתבר שהוא גם מוקד עלייה לרגל לצילומי חתן כלה ולבלוגריות אופנה שהצטלמו בחזית.   

אהבתי ממש את המלון בהוי אן! מלון ריזורט חלומי עם עיר מהממת וצבעונית במרחק של כמה דקות נסיעה. הוי אן איפשרה להרגיש גם את האותנטיות של וויטנאם וגם לנוח במלון מפנק. בנוסף נהנתי לראות את הפער העצום בין החיים שלנו לבין עיר כמו סייגון וכמות האנשים והאופנועים העצומה בעיר אחת.

אהבתי מאוד את סדנת הבישול שהתלווה אליה סיור שהראה לנו איך הם מגדלים וחיים בכפר. אני מאוד אוהבת לבשל במיוחד עם המצרכים הטבעיים והאורגניים שהיו שם לרשותינו.