אומץ.
קרוב לוודאי שאם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי- “וואו, איזה אומץ יש לך להתלבש ככה.” כבר היה לי מספיק כסף הבגדים שבעולם, גם את הפחות “אמיצים” שיש לעולם להציע. תהיתי עם עצמי הרבה זמן למה אני נחשבת “אמיצה”, מה באמירה של בחורה במידה 46, שלובשת מכנסיים קצרים, או הולכת עם ביקיני לחוף הים מסתתר אומץ? האם זה בגלל שרוב החנויות מציעות חולצות בטן ומכנסיים קצרים עד מידה 40-42, גורם לנו להסיק שאם אנחנו במידה מעל, זה כנראה לבוש שמחוץ לתחום שלנו ובעצם כל אישה במידות 44 ומעלה שלובשת צמוד, או חשוף היא בעצם אמיצה? ייתכן שהיצע המידות המוגבל יוצר אצלנו בנית מציאות של מה אני יכולה או לא יכולה ללבוש? עד כדי כך יש לרשתות והמותגים השונים כח לעצב אצלי בראש מה מותר לי ומה אסור לי ללבוש בחברה?

אחרי 18 שנים של עיצוב וחינוך במוסדות דתיים, שם אמרו לי יום יום מה אני יכולה ולא יכולה ללבוש. עם הגדרות צניעות ברורות- חולצה עם שרוול עד המרפק וחצאית עד הברך. כשכמובן שאין מחשוף, שסעים, צמוד או מכנסיים. "כל כבודה בת מלך פנימה” ככה קראו לזה אצלנו. התחלתי את דרכי בעולם הגדול והחלטתי שלא עוד! אפ- אחד יותר לא יגיד לי מה אני יכולה ללבוש, אפ-אחד לא יגדיר לי את הגבולות שלי על הגוף שלי. אפ- אחד כולל לא עולם האופנה והמוסכמויות החברתיות שהחליטו עבור שמנמנות כמוני מה “נכון” ומה “לא נכון” עבור הגוף שלי, במשך תקופה ארוכה עשיתי רשימה ארוכה של כל מה שאני “לא אמורה” ללבוש, ומזה הורכב הארון שלי. בגדים לבנים, בגדים צמודים, טופים, שורטס, שמלות ללא חזייה או תמיכה, ביקיני ושלל בגדי ים. לקח לי זמן גם לפתח טעם אישי שלא הושפע בהכרח מהגחמות שלי “והדווקא” בניסיון לחנך את כל העולם ולצאת בהצהרה שאני כל יכולה ללבוש כל דבר שרק אחפוץ בו.

החזון היה טוב ויפה כל עוד הייתי במידת קצה שעדיין היתה קיימת בחנויות, מידה 42-44, עד שעליתי במידה שהביאה להתנגשות בין הרצון שלי ללבוש את מה שאני אוהבת לעומת מה שהעולם חושב שיפה ונכון לגוף שלי. את עוגמת הנפש שחשתי כלפי עצמי והגוף שלי בתאי מדידה, אני לא יכולה להעביר. כמה עדיין כואב לי כשאני נזכרת איך מתוך ערימת בגדים עצומה שום דבר לא עלה או אם עלה לא נסגר עליי. התישבתי בפינת התא והתחלתי לבכות. נזכרתי בכל אותן נשים שצעקו לי בים, איזה אומץ! הלוואי עליי להיפטר מכל השכבות ולהשתזף בחוף בביקיני. והבנתי שלא הגוף שלי הוא הבעיה,  ולא הדיאטה שתוריד אותי במידה חזרה היא הפתרון או התשובה. הבגדים צריכים להתאים לי, ולא אני זו שצריכה להתאים את עצמי לשום בגד שהוא.

כבר שנים שאני נלחמת וקוראת למותגים להגדיל את המידות שלהם, יש כאלה שזה גם כבר קרה איתם, ויש כאלה שאני מאמינה שעוד יהיו חלק מהשינוי
לכולנו מגיע לדרוש אופנה בכל מידה ובכל גודל, זה לא אומץ, זו זכות בסיסית.
בצילומים ניסיתי להראות מגוון שונה של בגדים ואיך גם גוף גדול מביא את היופי והייחודיות שלו. יש מקום לכולנו, והאופנה היא של כולנו. אל תבדלו אותנו, ואל תבדלו את עצמכן. אין בגד שיפה ונכון רק למידה מסוימת יש את מה שאתם אוהבים ואותו “תעיזו” ללבוש.

יופי בא בכל גיל, צורה, צבע ומידה, זה אולי נשמע סיסמאתי אבל זה הולך ותופס תאוצה והבנה. אני כל כך מחכה ליום שבו כולנו נרגיש אהובים בתוך העור שלנו, שנוכל להיות חופשיים ממחשבות מגבילות,  ושמול המראה נביט על עצמנו באהבה גדולה בלי הצורך בשום “אומץ” לאהוב את מה שאנחנו רואים.