And just like that- טור דעה בלי ספוילרים.

ב-2004 הייתי בניו יורק, על מדרגות הבית המפורסם וצפיתי בעודי בעיר הגדולה בפרק הסיום של ארבע הנשים שעשו היסטוריה ושינו את הסתכלות החברה על 'הרווקות האומללות' ועל הסטיגמה שבנות לבנות כלבות, ואמנם חיזקו את המחשבה שכל מה שמעניין אותנו זה אופנה, שופינג ונעלי מעצבים, אבל בסטייל אדיר. אה וסקס כמובן. הרבה סקס.
כל אחת מאיתנו ידעה בדיוק מי היא מבין הארבע, וכל אחת כמעט פיללה להיות קארי. מודה, בכל רביעיית חבורות לכולן היה ברור שזו אני. הבלונדינית המתולתלת חובבת חצאיות טול נפוחות שבמקרה היא גם עיתונאית וכותבת טורים על רווקות, פלוס טעם לא משהו בגברים, הוביל להכתרתי. אז אתן יכולות להבין כמה התרגשתי לשמע העונה החדשה, הבוגרת והאיכותית.

הרבה מים זרמו בנהר הנטפליקס, אפל טיוי ואפילו כאן בישראל, הסדרות של הדור שלנו, הן ממש לא הסדרות פורצות הדרך של סוף המילניום הקודם. הסדרה האחת שהייתה כאן עבור נשים, אמנם נשארה החלוצה שגרמה להן לדבר ולקבל ייצוג, אבל מאז קיבלנו אמת חצופה יותר מ"בנות", אמת כואבת ולוחמנית עם אג'נדות ב"דה מורנינג שואו" ואמת משוחקקת להפליא, אך עם נושאים חשובים בסדרה הוואנאבי "עושות כותרות", מה שנקרא הקרקע בהחלט רוויה והתחרות הרבה יותר קשה וצפופה, למרות חסד הנעורים לסדרה אייקנית עם סטיילינג נפלא ודיבור פתוח.

אבל לצערי זה מה שהפרק הראשון בסדרה הוכיח לנו, שקשה מאוד להדביק את הפער של יותר מ16 שנים מאז שהסתיימה. וכשאנחנו מתבגרים, אנחנו בעיקר נהיים יותר מביכים. ההומור העצמי שלווה בתחילת הסדרה בדיבור של קארי אל הצופים, הפך להיות הניסיון הבולט עד כאב של התסריט לפתוח את הקיר הרביעי להשתתף ולשתף את הצופים בשיח על הזיקנה וההתבגרות, על סמנתה והקורונה. הבנו סמנתה לא פה. הבנו היא לא חברה ולא מדברת איתכן, אפשר להתקדם מלהכניס את הריב שלכם עם קים קטרל לשיחה בכל שלוש דקות בממוצע. והקורונה? הבדיחה על הריחוק החברתי והצורך בכפפות מיצתה את עצמה כבר בסילבסטר הקודם, אז נכן רציתם להישאר מעודכנים, אבל אנחנו באנו כדי להנות ולקבל קצת אסקפיזם בבגדי מעצבים, ולא עוד מהדורת חדשות מורחבת.
והשיח על הזיקנה, אוי כמה דובר על הזיקנה.

אתחיל רגע בביקורת על הנשים עצמן, על השחקניות, שספגו מטר של הערות על המראה "הלא משופץ", למה הן נראות כל כך זקנות? כמה קמטים, נראות בנות 70. אי אפשר לרדות בנשים שיפסיקו לעשות פוטושופ, שיאהבו את עצמן כמו שהן ומיליון אג'נדות על דייברסיטי, אבל לבקר שחקניות, שנצרבו לכם בתודעה בגילאי ה30 שלהן, ואז אחרי 20 שנה להתלונן, רק כי הפתיע אתכם שהן התבגרו ולא יישרו קו עם טירוף הבוטוקס, חלקן. וכשכן יעשו בוטוקוס גם על זה תהיה ביקורת. או כמו המשפט היחיד שהיה רלוונטי בתסריט שנאמר על ידי מירנדה לשרלוט- לא מפריע לך שאני נראית זקנה, מפריע לך שזה מעיד על זה שגם את זקנה. וכן, גם אנחנו התבגרנו ולפעמים קשה להתסכל במראה, אז ישר נלך לבקר ולהצביע על האחר, רק לא נפנה אצבע מאשימה כלפינו.
אבל מעבר לזריקת הערה שהושחזה היטב אל עבר הצופים המתריסים, שאר ההערות פשוט הסריחו ממאמץ. מה שנקרא ממש לא קלאס באפס מאמץ. החל מהדיון על צבע שיערה האפור של מירנדה, דרך האפרוריות של ביג וכלה במכשיר השמיעה של סטיב. הילולים שבאים לספר לי שהדמות התבגרה כמו ההלם של ביג מכך שקארי מכינה אוכל במקום להשתמש בתנור כארון נעליים. כלומר 15 שנים לא הבחנת בזה? 5 שנים ששרלוט לא ניהלה שיחה עם מירנדה על צבע השיער? את הכל החלטתם להקיא דווקא עכשיו בבת אחת?

אז כן השיער אפור, ויש צורך במכשיר שמיעה. הדמויות גדלו. אבל בהתאם הפוך לא התבגרו, ונתקעו בדיוק באותו מקום התפתחותי שהיו בו בפרק האחרון שעזבנו אותן. גם הנשיקות הרומנטיות בין ביג לקארי והכינוי (המקטין) 'ילדונת', שאולי בימים אלו הייתי מצפה מקארי לפתח מודעות לעולם הגזלייטינג ודווקא על זה לתת ביקורת ואיזו אמירה, אבל לא - קארי נשארה קארי והיא אובססיבית לנעליים, שרלוט אובססיבית נקודה ומירנדה? היא רק הלכה והידרדרה והפכה להיות מביכה וחסרת טאקט. כאילו אין מאבקי מי טו בעולם, כאילו אין את גרטה שלימדה אותנו על איכות הסביבה, וכאילו הדמויות לא קראו ספר אחד ולא פיתחו שום תחביב או שום ערך נוסף לחיים. ואולי אנשים לא משתנים, וזה ממש בסדר, אבל הם לפחות מתפתחים. לומדים עוד דברים בחיים, מרחיבים אופקים, ונכון לפרק הראשון, זה לא מה שקרה ב16 בשנים האחרונות.

הדבר היחיד שהשכילו להבין בהתפתחות הסדרה זה שיש צורך בדייברסיטי, והנה התשובה לביקורת הכי נפוצה של סדרות של שנות ה90 ספגו- 'איך זה שאין שחורים בניו יורק?' אז הוריי כל המיעוטים מקבלים זמן מסך עוד לפני שהספקתי להגיד "קוסמפוליטן". לשרלוט יש חברה שחורה, ובת אסייתית ובעל שמזכיר מיד שהוא יהודי וגם מירנדה לומדת אצל אישה שחורה ומשכילה וקארי עובדת בעבור לסבית שאין לדעת אם היא בחור או בחורה.
וכן עם כל השיח על סמנתה שנטשה, היא בהחלט חסרה, הדמות שהייתה הכי פתוחה נעלמה מהסדרה ויחד איתה גם הרגשת הנינוחות ובמקומה קיבלנו קרינג' בלתי פוסק מלראות את קארי שומעת את המילה "אוננות" ומייחלת שתבלע אותה האדמה, כאילו זו לא אותה אישה שצעדה בתחתונים על הבמה.

ועם כל הביקורת, אני מודה ומתוודה שחסד הנעורים נשמר, הסטייל נשאר, הרגש פעל היטיב, כולי תקווה שיריעת הפתיחה היתה סטיגמטית ולא חדה מספיק ומכאן הסדרה תמשיך ותעלה ותעסוק בדברים שיעניינו גם את הקהל שבגר והעולם שהתפתח, ואני כאן לא כמו סמנתה, אני לא מוותרת על החברות הטובות שלי מהניינטיז, רק מקווה שהן לא יוותרו עליי.