ביטוי עצמי הוא הפתרון להרבה בעיות רגשיות ואישיותיות באופן כללי. באם לא יכולנו לבטא את עצמו בשלל דרכים המתאפשרות לנו כיום בהיותנו מבוגרים, היינו אותה ילדה נשכנית בת השנה שכך היא מבטאת את התסכול שלה מפני שאין לה עוד את היכולת לדבר, או הילד בן ה12 שמושך בצמות של בת כיתתו כי אין לו את הדרך להסביר לה כי הוא מחבב אותה. אני כותבת שירה מאז שלמדתי לכתוב, שירים, ציורים וסיפורים קצרים עיטרו את היומן הראשון שקיבלתי מאחותי. הכתיבה תמיד שחררה אותי, רוקנה לי את תכולת הבטן שלפעמים כאבה לי מרוב מחשבות, טרדות וחרדות שליוו אותי לאורך ההתבגרות ושמלווים אותי עד היום. 

ישנן פעמים בהן בא לי להניח בצד את המילים, הן מרגישות לי פולשניות מידי וחותכות מידי. באחת מן הפעמים הללו חיפשתי דרך לפרוק את אשר על ליבי שלא בכתב, חיפשתי דרך שתאפשר לי להתבטא ולהוציא את העולם הפנימי שלי החוצה ומבלי להשתמש במילים חותכות. רציתי יצירה שלא תתחום לי את הרגש. לפעמים לרגש אין מילים, יש לו צבעים, צורות, מרקמים וריחות ואז פתחתי את עצמי לעולם של יצירות העשויות מגזרי נייר.

אז לפעמים כשלא רוצה להתחייב למילה הכתובה אך עדיין יש לי המון מה להגיד אני מצטיידת בהמון עיתונים, במספריים ובדבק ומתחילה במלאכה. לרוב זה קורה בשעות הקטנות של הלילה, בימי שישי, בהן הילדים ישנים ואני מלאה בהשראה שהתקשתי לממש בימי החול העמוסים. 

באם אתייחס רגע אל הצד הבוחן את היצירות הוויזואליות הללו, אני חושבת שקל יותר למסתכל להתחבר באופן רגשי אל היצירה כשהיא וויזואלית, הוא יכול לראות אותה בעיניו שלו, דרך עולם הפרשנות שלו. אני מרגישה שהמילים מהוות שכבה נוספת של פרשנות בעוד התמונה נקייה וממתינה לפרשנות ראשונית ונקייה מהתערבות עבור המסתכל. אין אף אחד שמדריך את הבוחן כיצד יש לראות אותה. 

להלן כמה מהיצירות שלי, אשמח לשמוע את דעתכם:

קצת עליי

דניאל אלוף, בת 34, אמא ל3 ילדים מתוקים.
כותבת שירה וחולמת על רומן בכורה.
נהנית מיופי ומאסתטיקה.
מתנחמת מאוכל טוב.

מוזמנים לעקוב וליצור עמי קשר: danielle_aluf@