הי, אני מאיה גור, בוגרת טריה ללימודי סטיילינג פרו שנקר. התיאבון לאופנה קיים בי מאז שאני זוכרת את עצמי. הועבר מאהבה של אמא שלי לאומנות וכל הקשור לה, וזו הדרך בה תמיד ראיתי אופנה. כאומנות. כביטוי עצמי. כיכולת לתת דגימה מהאופי שלי, מהתשוקות, לבטא את העולם הפנימי שלי ולשלב אותו עם החיצוני. תחושות, שיגעונות.

אז אחרי שנים בהן למדתי הרבה נושאים אחרים, בעלי החליט שהוא עושה צעד ורשם אותי ללימודי סטיילינג בשנקר. ומאותו רגע משהו בתוכי התעורר, תשוקה קיימת שקיבלה ניצוץ חדש של להבה. ניצוץ שלא שבע. שרוצה ללמוד עוד, לדעת ליצור בעצמו, לבטא מחשבות דרך אופנה והפקות. תהיות ודעות. מה בעצם צריך כדי להיכנס לעולם האופנה ולהשאיר חותם? אני עוד לא שם, מאוד רוצה להיות..

אבל כבר מתחילת הדרך, כבר מהיום הראשון של הלימודים צריך להבין דבר אחד. התעשייה לא תמיד פשוטה. לא כולם יתחברו אלייך או לעבודה שלך. לא בכולם זה יגע ולא כולם יבינו את זה. כמישהי שכל החיים עוסקת באומנות, דעה מבחוץ בדרך כלל מטלטלת אותי. גורמת לי לפקפק בעצמי ובטעמי. ועשיתי החלטה. אני מאמינה בעצמי. באמת ובתמים בלי ירידות ועליות. כן, יהיו ירידות ועליות בדרך, אבל לא בביטחון העצמי שלי ולא באמונה שלי בעצמי. וככה נכנסתי ללימודים ולעולם הזה, כשאני עוד בתחילת דרכי אבל כל כך צמאה להמשיך. לא תמיד קל ולא היה לי קל. אבל הבנתי דבר אחד. יש כל כך הרבה טעמים וכל כך הרבה דעות. בעיקר המון סוגי אומנים ויוצרים. ולא אקלע לטעם כולם וזה בסדר. אבל הכי חשוב בדרך הוא לא לתת לדעות פחות טובות לחדור עמוק. יש הרבה לקחת מתוך אמירות וביקורות. וזו בחירה שלנו איך לקחת כל אמירה. מה להשאיר איתנו על מנת שנתפתח ונלמד, ויש הרבה ממה ללמוד. ומה להשאיר בצד. מה יכול לעכב אותנו ומה יכול דווקא לתרום. בעולם האופנה צריך חוזק פנימי. והרבה אמונה במי  שאתה ובמה שיש לך לתת. השפה היא שלי. ואני משתוקקת לעצב אותה וללמוד, אבל גם לא לפקפק בה בדרך. 

מתוך לימודי, פרויקט הגמר שלי היה הפקה בלבן. ישבתי וחשבתי יחד עם הצלם המדהים שעבדתי איתו, מה אני רוצה להעביר, מה מדבר אלי. וביחד יצרנו את ההפקה BLANK. הפקה עם אמירה חברתית על דור המסכים שכולנו. על לבן. השאיפה לשלמות, לטוהר, לנקיון, להצגה הטובה ביותר. שלפעמים גם יכולה להיות ריקה מאמירה אמיתית ומצבע. המסכים הם חלק בלתי נפרד מחיינו והפכו אותנו במובן מסוים לרובוטים. כל חלק בחיים שלנו, כל רגע וזיכרון, האם אנחנו חווים אותם באמת? האם אנחנו נוכחים ברגע? או עסוקים מידי באיך הרגע יעבור החוצה? האם אנחנו זוכרים איך זה מרגיש להיות במקום ולהתנתק? לתת את כל כולנו לחוויה? ההפקה לא נעשתה לרגע ממקום שיפוטי. אלא ממצב קיים. שהוא גם אני. שהוא כולם. אני כיום כבלוגרית, שצמודה לטלפון מצד אחד ומצד שני מטפלת בתנועה בילדים, תוהה אם אנחנו לא מונעים מעצמנו להרגיש כמו שהרגישו פעם. לחוות כמושחוו פעם. להתנתק באמת? זה אפשרי?

ככל שעובר הזמן אנחנו נעשים תלותיים במסכים. שבלעדיהם החיים נראים בלתי אפשריים. ממש כמו אינפוזיה לורידים, הפכנו את חיינו לקשורים בד בבד בטכנולוגיה. שנותנת לנו המון נוחות מצד אחד. ומצד שני מותירה אותנו רדומים ואדישים.
BLANK- דפים נקיים.

צילום: Sir.moon.Hilal // דוגמנית: גאיה אבני // סטיילינג: מאיה גור // שיער: דנה צמות // איפור: נועם כהן