בגיל 41 מצאתי את עצמי נפרדת משתי חברות.
מוזר לי לחשוב על פרידה מחברות בגיל כזה, אפשר לומר בקול, גיל כזה מתקדם.
נפגשנו לקראת סוף שנות השלושים שלנו ויצרנו חברות מאוחרת.
חברות מודעת, חברות מבחירה, לכן קצת הופתעתי ממה שקרה.

החברה שהתחברה לצד הגברי שבה

היא לא הפכה לגבר, היא התחברה לתדרים של גברים דושים ובמשך כמה שבועות ענתה לי תשובות קצרות או תשובות שהן אימוג'י בלבד. הכותרת של הטקסט זה, היא ההודעה ששלחתי לה אחרי שהבנתי שאני: מפויידת, מפויידת מפויידת.

"אנחנו עדיין חברות או שנפרדנו" כתבתי בהודעה
והיא ענתה: "אני ממש עסוקה".

בעודי מסתכלת על התשובה של הוד מעלתה העסוקה (כל כך עסוקה אפילו אימוג'י לא שלחה), דמיינתי אותה כותבת לי עם כוס וויסקי זול ביד, חצי חיוך זדוני של דוש מצוי וחצ'קון ענק ומוגלתי על האף כי הדמיון שלי לא פראייר! השאלה ששלחתי לה הייתה שאלה של ילדה קטנה בת 14 ולא של אישה בת 41, כי התביישתי לשאול את הדבר האמיתי: למה את עונה לי ככה? עשיתי לך משהו? פגעתי בך? קרה לך משהו? עכשיו הגיע הזמן שוב להאשים אותה! אני חושבת שההתנהגות שלה וההתפיידות שלה לאורך זמן, לא השאירו לי הרבה מקום לשאול שאלה עמוקה ואמיתית. זוהי התנהגות שלא משאירה פתח לשיחה, אלא נותנת תחושה מאוד ברורה של אין כניסה.

החלטתי לתקוף בלבבות!

לא ממש ידעתי מה לעשות עם התשובה הקצרה של החברה המתפיידת, אז החלטתי להיות בת 14 עד הסוף ולהגיב בצורה מטומטמת לחלוטין. מאותו רגע החלטתי שבמקום שאני אתפייד אני אתקוף אותה בלבבות ובאימוג'יז לבביים בכל הזדמנות, בכל פוסט, בכל סטורי ובכל רשת חברתית בה היא נמצאת. התקפת הלבבות החזיקה מעמד שבוע. אחר כך איבדתי עניין בלבבות וגם בה. הלב האמיתי שלי נרגע, אך הוא לא ידע שמחכה לו פרידה נוספת.

הכירו את החברה שלא שיחררה

הפרידה השנייה הייתה מחברה טובה מאוד. דווקא איתה הייתי מאוד בוגרת ובאחת השיחות שלנו שאלתי בפשטות למה היא עונה לי בצורה מסוימת שלא כהרגלה או למה היא לא גילתה עניין בתקופה די מאתגרת שעברתי בחיים. להפתעתי, השאלות שלי הוציאו מהבוידעם כעס של אותה חברה על משהו שקרה בינינו לפני שנתיים וחצי שזה יותר מ-800 ימים!!! במשך יותר מ-800 ימים בהם המשכנו להיות חברות, היא לא שחררה וגם לא דיברה איתי על זה. מה? למה? שחררי את כעסייך ובואי נתקדם. למה להיות אגרנית כפייתית של כעסים. למה לפתוח קרן השקעות של כעס לטווח ארוך ועוד להישאר חברה שלי?! למה לטפח גינה של כעס הרי ידוע שכעס הוא שיח רעיל וקוצני והוא דוקר את שני הצדדים.
אחרי שיחה שהייתה בינינו, הבנתי שהגברת באמת לא משחררת
והחלטתי שבגיל 41 אני לא עולה על קרוסלת הכעס והטינה שלה. כתבתי לה שאני לא מעוניינת בקשר הזה, ירדתי מהמתקן המסחרר הזה ואפילו לא הקאתי!

היום אני עם שתי חברות פחות, אבל עם יותר שקט נפשי וגם יותר ביטחון בחברה שאני.
אני החברה שיודעת לזהות כשמשהו לא בסדר ויש לי את האומץ לפתוח את זה.
אני החברה שמנסה לשמור על קשר גם כשעונים לה קצר ולא יפה.
אני החברה ששמה לב לניואנסים אצל החברות שלה ולדעתי זה מראה על אכפתיות ותשומת לב.
לסיום, ברוח התקופה וכפי שנהוג לעשות בימים האלה,
הסרתי עוקב וירטואלי וגם עוקב נפשי
בחיוך ובהשלמה שמאפיינת בת 41. מזל שאני לא בת 14.