כשהייתי בבית ספר יסודי נסענו כל המשפחה לספארי באפריקה והטיול הזה זכור לי כאחת החוויות הכי טובות מהילדות. יש דברים שבתור ילד נראים לך עצומים ומגניבים ואז בתור מבוגר אתה מתאכזב (נגיד חצר בית הספר שנראית ענקית ואז בתור בוגר אתה מגלה שהיא דיי פצפונת). לא כך הדבר כשמדובר בספארי! להפך... עומריקו ואני נסענו בדצמבר ל-8 ימי טיול בספארי שבטנזניה והמציאות עלתה על כל הציפיות שלנו: אווירת חופש, מרחבים אינסופיים, בעלי חיים וטבע במלוא עוצמתם, תרבויות מעניינות ואוכל שווה. שנתחיל?

*צריך דרכון בתוקף לפחות לעוד חצי שנה. אם תוקף הדרכון שלכם עומד לפוג יש סיכוי טוב שלא יעלו אתכם על הטיסה או שלא יתנו לכם להיכנס למדינה.
*יש מספר חיסונים שצריך לעשות לפני הטיסה. שימו לב שלקחתם מספיק זמן מראש כי אי אפשר לעשות את כולם ביום אחד.
*אומנם משקפת ומצלמה טובה הן לא חובה אבל יעשו את הטיול שלכם הרבה יותר יפה.
*חומר דוחה יתושים. אנחנו לא נתקלנו בהרבה יתושים אבל עדיין עדיף להביא מהארץ.לא לשכוח גם קרם הגנה.
*אלכוג'ל- מילת הקסם של שנת 2020 וכנראה שלנצח.
*על אף שאין הרבה קניות, עדיין כדאי להגיע עם כסף מזומן באזור ה 200 דולר (שאותם גם אפשר להמיר לכסף מקומי שילינג בשדה התעופה ובחלק מהלודג'ים) כדי לרכוש מזכרות, תשלום לנותני השירות, תשלום על שתייה שלפעמים אינה כלולה בארוחות בלודג'ים ולשלם על הויזה שעולה 50 דולר לאדם).
* מומלץ להביא נשנושים לזמני רעב ברכב. לא בכל מקום אפשר לעצור לקנות אז עדיף שתגיעו מצוידים בחטיפים וחטיפי אנרגיה.

עומרי ואני יצאנו לטיול בידיעה שאוטוטו אנחנו הופכים להורים והכרזנו עליו בתור הבייבי מון הרשמי שלנו. אין יעד יותר מתאים לכזה מאשר הספארי שבו מבלים המון זמן איכות יחד, אין שופינג (מקור הריבים הקבוע שלנו) וכל יום מביא איתו משהו מלהיב חדש. אז אחרי שארזתי חצי בית כי בערב קריר ובימים חמים ויש בריכה בלודג'ים (מלונות) וצריך בגדים קז'ואל ליום ואולי יותר חגיגיים ללילה- הגענו לבן גוריון וטסנו בטיסה ישירה לטנזניה. נחתנו בנמל התעופה קילימנג'רו (6 שעות טיסה) ואחרי קבלת פנים מקסימה שכללה גם אננסים טריים המשכנו בטיסת פנים לשמורת סרנגטי. מי שמכיר אותי טוב יודע שיש לי קצת פחד גבהים ומטוס פייפר קטן בטח שלא עוזר... איכשהו מצאתי את עצמי יושבת ליד הטייס ועם המזל של פחד הטיסות שלי- המטוס שלנו היה היחיד שנקלע לסערונת ולא יכולנו לנחות ביעד המקורי אז המשכנו עוד שעת טיסה ונחתנו בשום מקום שטוף שמש. לא נורא, הקמנו צוות הווי ובידור של כל 15 האנשים ואחרי שעה המראנו ונחתנו בשלום ביעד המקורי והכרנו את המדריך האלוף שלנו: שמשון.

שמורת טבע שהיא הבית של מיליוני חיות, ביניהן: זברות, ג'ירפות, אריות, נמרים, צבועים, אנטילופות ומגוון עצום של ציפורים. מדי שנה מתרחשת בסרנגטי אחת מהתופעות המרהיבות ביותר בעולם החי – "הנדידה השנתית גדולה". מעל שני מיליון גנו, זברות וצבאי תומסון נודדים במסלול מעגלי גדול בעקבות העשב המתחדש: משמורת הסרנגטי בטנזניה אל שמורת המסאי מרה שבקניה, וחזרה. בעונה שאנחנו טסנו בה, עונת הגשם הקצר, העדרים של הזברות, אימפלות וגנו עושים את הדרך חזרה אל שמורת הסרנגטי ובעקבותיהם מגיעים גם כל החתולים הגדולים: אריות, נמרים וצ'יטות. במילים אחרות, במשך היומיים שסיירנו בשמורה חווינו את נשיונל ג'אוגרפיק בלייב. אין מילים שיוכלו לתאר את היופי של לחזות בטבע במלוא עוצמתו ובכל בעלי החיים בסביבה הטבעית שלהם. גג פתוח, מוזיקה מרימה בג'יפ (או דממה כשמתקרבים לחיות), יש את כל הזמן שבעולם ואין לדעת במי תתקל היום. ברגע שקורה משהו מעניין באזור המדריכים מדברים ביניהם במכשיר קשר וכל מי שברכב ליד מגיעים לראות.

את הלילה הראשון עשינו במלון Melia. מלון מרהיב ביופיו עם בריכת אינפיניטי שמשקיפה על כל האזור הירוק (כשאנחנו הגענו בדיוק ראינו עדר של אימפלות ועל העץ של המלון משפחה של קופים). כמובן שהדבר הכי טבעי לעומרי לעשות ברגע שמגיעים למקום כזה מושלם שאני רוצה להצטלם בו, הוא ללכת לישון ואז להתעורר ולעשות אימון כושר ולהוציא אותי מדעתי... אבל האמת שהיה משהו ממש נחמד בלשבת על שפת הבריכה ופשוט להירגע מול הנוף. ארוחת הערב הייתה מוצלחת וכללה בופה עם המון אופציות (באופן כללי ברוב הלודג'ים בטנזניה יש בופה עשיר ככה שכל אחד יכול למצוא מה שהוא אוהב). לכבוד ארוחת הבוקר עשו לנו הפתעה והכינו לנו שולחן ערוך במרפסת וזאת ללא ספק הייתה אחת מארוחות הבוקר הכי מושקעות שהיו לי בחיים.

יוצאים לדרך! את ארוחות הצהריים אוכלים בחוץ בשטח, בגלל שנמצאים כבר בלב הספארי ואיך נאמר, אין ממש מסעדות לצד הדרך. בכל בוקר מקבלים לאנץ' בוקס ואותו אוכלים בג'יפ או מחוץ לו באזור בטוח במהלך היום. במקרה שלנו מזל שהיה לנו לאנץ' בוקס כי נתקענו עם הג'יפ באמצע הבוץ (למרות ששמשון נוהג מעולה, יש מכשולים שאפילו הוא לא יכול לעבור) ועד שהגיעו לחלץ אותנו בעזרת ג'יפ אחר עברו בערך שעתיים שאותן העברנו בסיפורים וצחוקים עם שמשון ברכב.

במהלך היום ראינו חבורה של היפופוטמים משתכשכים במים, ג'ירפות מתוקות, משפחות פילים, מלא בבונים ואנטילופות. לקראת השקיעה הגענו ללודג' חדש שנראה כמו כפר הדרדסים. בקתות עגולות ואיילי תומפסון מתוקים שמסתובבים ביניהן. ממש כמו באגדות, עם כוכבית קטנה: לפני השעה שש בבוקר ואחרי השעה שש בערב אסור להסתובב לבד בשטח המלון כי יש סיכוי שיגיעו חיות טרף ולכן ילווה אתכם שומר מטעם המלון. נשמע קצת מפחיד אבל למיטב הבנתי זה מאוד נדיר ואנחנו בכל מקרה הרגשנו רגועים לגמרי 🙂

בליווי השומר צעדנו לאזור ארוחת הערב שם חיכה לנו בופה עשיר ביותר ובסיום הרצאה של שלמה כרמל האלוף מ"עולם אחר" (החברה שדרכה טסנו ושארגנה לנו את כל המסלול) על מה שמצפה לנו למחרת ועל צורת החיים של האריות והלביאות. בבוקר למחרת יצאנו לנו לעוד יום מהנה בשמורה וכששנינו לבושים בבגדים נוחים- זה ממש חשוב כי רוב היום נמצאים בתוך הרכב. חמש דקות נסיעה מהמלון ופגשנו בפילים שהיו ממש מרחק של מטר מאיתנו וזה היה מלהיב ביותר. עומרי גם התלהב אבל בו זמנית לא הפסיק להגיד שמה שהכי מעניין אותו זה לראות מישהו ממשפחת החתולים וכאילו בהזמנה שעה לאחר מכן פגשנו בצ'יטות ששמשון אמר שכנראה מדובר בשני אחים שיצאו לצוד יחד. שמשון ועומרי עודדו אותם לצוד, אני העדפתי שלא לחזות בזה (מעגל החיים סבבה אבל לא חייבת לראות בעצמי) ויצא שהזברות היו מהירות וחכמות מהצ'יטות והצליחו לחמוק. במהלך היום ראינו המון חיות ולמרות שמדובר בספארי בטבע ואין לדעת איזו חיה תראה ומתי- היה לנו הספק ממש יפה.

משמורת סרנגטי המשכנו אל מישורי נדוטו האין סופיים, שם אפשר לעשות ספארי Off-Road (את המזוודות לוקחים בבוקר כשנוסעים ולא חוזרים למלון לאסוף לקראת המעבר. המרחבים גדולים ורחוקים זה מזה ובעצם במהלך הטיול ביום מתקדמים לעבר היעד הבא).

מישורי נדוטו נמצאים בצפון אזור השימור נגורונגורו, על הגבול הדרומי של שמורת סרנגטי. המישורים הם חלק מאזור הנדידה הגדולה השנתית של עדרי גנו, זברות ומינים שונים של אנטילופות, שמגיעים לאזור בין החודשים נובמבר למרץ ואפילו אפריל (תלוי בגשמים) ונהנים מעשב טרי ואזור נוח להמלטה. סביב אגם נדוטו יש יערות סבוכים וסלעי ענק שהם הבתים של האריות (ואחד מהם הוא ההשראה לסרט מלך האריות). בעונה היבשה אפשר לראות סביב האגם פילים, ג׳ירפות וחתולים גדולים כמו נמרים, צ׳יטות, קראקלים, אריות וחתולי בר אפריקנים. הנסיעה לקחה כמה שעות ובסופה הגענו ללודג' TNS Luxury Tented Lodge שהוא בעצם סוג של מתחם אוהלים גלמפינג. אוהלי ענק שמרגישים כמו חדר לכל דבר, עם מרפסת עץ ואפילו חלוקים צבעוניים ופוטוגניים. קצת קשה להסביר במילים את התחושה אבל תדמיינו שאתם במתחם אוהלים שווה כשמסביב הכל ירוק ומהמרפסת רואים זברות וצמוד למתחם האוכל הסתובבה ג'ירפה. בשעה 18:00 התקיים מופע מקומי באזור האוכל עם ריקודים ושירים והמטבח של אותו ערב היה עם דגש על מאכלים אפריקאים מסורתיים- היה טעים בטירוף. בבוקר התפנקנו בארוחה על הגג, עזבנו את סרנגטי ונסענו לנגורונגורו.

המכתש המפורסם ביותר באפריקה שנוצר מקריסה של הר הגעש נגורנגורו. התחושה שמתקבלת היא ציור בסרט של דיסני. הכל קסום כל כך, ירוק, חיות בהרמוניה במרחב ומסביב, בריחוק, "קירות" תלולים שמקיפים את הכל. במכתש אפשר למצוא קרנפים, צבועים, פילים, אריות, באפלו וזברות. אין שם ג'ירפות כי אין צמחייה גבוהה- הוא כולו שטוח. גם הירידה אליו יפהפייה ועצרנו להצטלם עם הנוף הירוק (התלבשתי בהתאם). 2 דקות אחרי שנכנסנו וכבר ראינו לביאה בתוך שיח עם העיניים ישר עלינו. היא הצטננה לה בשיח ולא נראה שהתכוונה לצאת אז המשכנו פנימה. במכתש זכינו לראות בפעם הראשונה 6 חתולים גדולים יחדיו: שני אריות וארבע לביאות וכן, היה גם אקשן גם בין האריה ללביאה וגם להקת לביאות שתפסה לה באפלו וראינו 'קיל' (זה המונח).

רציתי להישאר במכתש עוד כי התחושה הייתה עילאית, אין שם קליטה ואפשר לעשות ניתוק מוחלט מהמציאות אבל השקיעה התחילה ומיותר לציין שתאורה אין שם... אז התחלנו את דרכנו חזרה. בשער היציאה משטח השימור של נגורנגורו נתקלנו במשפחות של קופים (מסתבר שהם ממש חמולות) כולל כאלו שנולדו הרגע! הרגשנומיוחדים אבל אז שמשון עדכן אותנו שתמיד יש שם המון קופים וכדאי לנעול את הרכב ולסגור את החלונות אחרת הם נכנסים לרכב. הם היו מתוקים בצורה שקשה להסביר במילים אז פשוט תראו בעצמכם.

בסוף הסיור עלינו אל שפת הקלדרה והמשכנו בדרכנו ללודג' שצופה על אגם מניארה: The Retreat at Ngorongoro מלון יוקרתי, עם חדרי בקתה ענקיים ובריכה בצורת משולש. (אם כי מבחינה עיצובית אהבתי את הלודג'ים הקודמים יותר).

ביום למחרת התעוררנו מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר (בכל הלודג'ים יש ארוחת בוקר עשירה) ויצאנו לעבר ביקור בשבטי הדזבה, דטוגה ואירקו. בדרכנו שמשון ניסה ללמד אותי כמה מילים והגעתי למסקנה שכל הגישה לשפות שהייתה לי בילדות כנראה נעלמה. כמה מסובך זה לזכור שלוש מילים??

השבט הראשון אותו ביקרנו הוא שבט הדזבה שממנו נותרו רק 1,000 איש. הם חיים בעיקר ליד אגם איאסי בצפון טנזניה בלי בית קבוע אלא בסוכות שהקימו מזרדים ועשב (בגשם מוצאים מסתור במערות). הנשים מלקטות והגברים צדים בעזרת חץ וקשת. הצטרפנו אליהם לסיור שבו צדו ציפור ועכבר והם הזמינו אותנו לנסות לירות גם בחץ וקשת (עומרי היה לא רע) ולקחת חלק בריקוד המסורתי שלהם. היה מעניין לשמוע אותם מדברים בשפת הדז׳ה- שפה שמשלבת קליקים של עיצורים וצקצוקי לשון.

משם המשכנו לשבט הדטוגה שידוע כאויב המושבע של שבט המסאי (השבט המפורסם ביותר אותו ביקרנו בהמשך). הגברים של שבט הדטוגה נודדים עם עדרי הצאן והבקר בין צפון המדינה לדרום והנשים נשארות לגדל את הילדים. חלק מהגברים עוסקים בנפחות ומכינים חיצים ותכשיטים אותם מחליפים תמורת עור בעלי חיים או דבש. השבט מאמין בפוליגמיה ולכל גבר יש נשים בצפון ונשים בדרום. ההיסטוריה שלהם מתמשכת על פני 12,000 שנים.

השבט האחרון אותו ביקרנו באותו היום הוא שבט האירקו. שבט של בנאים שמתמחה בייצור לבנים מבוץ. הוזמנו לאחד מהבתים בשבט לקבלת פנים שכללה ארוחה מסורתית עם הרבה תירס ושעועית (סוג של פולנטה מקומית), ריקוד השבט וגם אנחנו התלבשנו בתלבושת המסורתית ורקדנו איתם. בסיום, אי אפשר בלי השיר שכל התיירים כבר לומדים בעל פה "ג'מבו, ג'מבו גואנה..." אני שרה אותו בסרטון שצירפתי בסוף הכתבה.
זה היה יום מאוד מעניין. כל שבט עולם ומלואו, לכל אחד המנהגים שלו, השפה, התלבושות, המסורת.

בסוף היום הגענו ללודג' חדש בשם Acacia Farm Lodge. במהלך כל הביקור בטנזניה, מתקדמים ממקום למקום, כך שכמעט כל לילה ישנים במלון אחר ויש בזה משהו ממש מסקרן לראות בכל פעם לאן מגיעים. הפעם הגענו ללודג' שאהבתי במיוחד. מעבר לגודלו העצום, העיצוב שלו היה ממש לטעמי: שימוש בעץ בדק ובמרפסות, ירוק מסביב וחדר נקי. הם גם היו מקסימים בשירות והכינו לנו הפתעה בחדר עם לב מעלי כותרת.

בוקר טוב! איזה יום כייפי שמשלב ביקור בשבט הכי ידוע ובשמורה חדשה 🙂
את שבט המסאי אני זוכרת טוב מהנסיעה המשפחתית שלנו לקניה. אומנם הייתי רק בת 9 אבל זה אחד מהזכרונות הכי עמוקים אצלי מהילדות. הכנסת האורחים, הלבוש הצבעוני ואני אפילו זוכרת את סחר החליפין שעשיתי: עטים צבעוניים בתמורה לצמידי חרוזים. לפי הערכות יש כמליון בני שבט מסאי. הם מתנהלים בדרך המסורתית שלהם על אף שזה הולך ונהיה קשה יותר לאור ההתפתחות, הטכנולוגיה והתעשייה שמתקדמת ואליה הם נחשפים (הכפרים שלהם לעיתים נמצאים ממש מול העיר). השבט ידוע בגלימות האדומות לגברים ולבוש על גווני כחול לנשים, תכשיטים וגילופי עץ וריקוד הקפיצות שמבצעים בני מסאי צעירים בטקס ההתבגרות: זינוק כמה שיותר גבוה כדי להפגין חוזקה וזריזות. גם הפעם, כפי שזכרתי מהילדות, זכינו לקבלת פנים חמה. מאוד חמה. ישר שהגענו הלבישו אותנו בבגדים מסורתיים והצטרפנו לריקוד קפיצות שבו עומרי הפגין כישורים מרשימים ואני פחות. אחרי שרקדנו וקצת התקררנו נציג מהשבט שדובר אנגלית טובה התלווה אלינו לסיור, ענה על השאלות שלנו והסביר לנו על התרבות והכפר (למשל שבכל הכפרים כל הבקתות יוצרות יחד עיגול ובמרכזו הרחבה) ומאחורי הבתים הקימו בית ספר שבו הילדים לומדים אנגלית וחשבון. אורך הביקור כשעה וחצי ובסיום רכשנו מזכרות שהכינו נשות השבט (קערה וכפות עם ציורי חיות וצמידים).

משם המשכנו לעבר התחנה השנייה של היום: שמורת טרנגירי. שמורה עם סוואנות רחבות ועצים בני מאות שנים שידועה בעדרי הפילים ואפשר לראות שם גם היפופוטמים, אריות, נמרים וצבועים לצד צבאים, זברות, ג'ירפות ועוד. הגענו לשמורה אחרי כמה ימים טובים בספארי ורצינו פשוט להנות עוד קצת מהיופי של הטבע. לא חשבנו שנראה משהו שלא ראינו כבר באחד מימי הטיול הקודמים ובכל זאת- הופתענו.

בתור חובבת פילים לא ציפיתי לכזאת כמות ולא ציפיתי שיהיו עד כדי כך קרובים, ממש במרחק כמעט נגיעה (לא לנסות לגעת!) התמזל מזלנו ופגשנו במשפחת פילים בדיוק ברגע שבו כולם נכנסו לאמבטיה, כלומר טבילה במים. לראות חבורה של פילים במים זה מחזה מרהיב, מצחיק ומהפנט שפשוט אי אפשר להסיר ממנו את העיניים. הם השתעשעו עם החדק והגדולים השפריצו מים על הקטנים- זה היה כל כך חמוד. הרגשתי כאילו אנחנו חלק מהמשפחה אם כי חשוב לא להגזים ולא להיכנס להם באמצע. באחד הימים למשל, עמדנו עם הג'יפ על הכביש בזמן שפילים חצו ופתאום פיל אחד הבחין בנו. כנראה בגלל שהג'יפ יחסית גדול הוא ראה בנו איום והתחיל להתקרב אלינו. כדי שיבין שפנינו לשלום נסענו באיטיות ברוורס- נכנענו (כשפילים רבים ביניהם זה שהולך לאחור הוא הנכנע). אחרי שנכנעו מיידית הוא השתכנע והמשיך בדרכו. אנחנו האורחים בבית שלהם.

אוטוטו נגמר היום ובדרך למלון עצרנו לקנות קלחי תירס הכי טעימים שיש וביקור קצר בשוק שלצד הכביש. לילה אחרון בטנזניה והגענו לעיר ארושה שהיא קצת פחות מלהיבה. לשמחתי הטיסה למחרת הייתה רק בערב כך שהיה לנו עוד כמעט יום מלא אחרון.

יום אחרון בטנזניה. מצד אחד ראינו כבר המון, מצד שני אף פעם לא נמאס לי להתפעל מהטבע, תמיד אפשר למצוא דברים חדשים ובלתי צפויים וגם ההרגשה היא שרק נכנסתי לתחושת הרוגע הזאת והנה היא כבר נגמרת.
למרגלות הר מרו שוכן הפארק הלאומי ארושה שאפשר למצוא בו יער גשם עם צמחים מטפסים, ציפורים, פרפרים וקופים (יש מינים של קופים שיש רק שם). כדאי לסיים איתו את הטיול כדי לקבל טעימה אחרונה של טנזניה ולא סתם לשרוף את הזמן במלון. עד כאן היה ההסבר שקיבלנו משלמה ערב לפני כן במלון אבל אפילו שלמה המנוסה לא ציפה להפתעה שחיכתה לנו בשמורה: זאת הייתה הפעם הראשונה ששלמה ואפילו ששמשון (וגם שלנו ברור) ראינו במציאות בבון לבקן. ההתרגשות של שמשון הייתה כזאת גדולה שהוא כמעט הפיל את המצלמה וצילם לפחות 2000 תמונות. כמו שהבנתם מדובר במחזה נדיר והבבון היה מתוק ויפה תואר. ממה ששמשון סיפר לנו וגם ראינו בלייב, הבבונים מאוד מעריכים את הבבון הלבקן ומתייחסים אליו בכבוד וכחכם של החבורה. יצאנו מהשמורה סופר מבסוטים- כמה קטנה (יחסית כמובן חחח) ככה שווה.

זהו, כך הסתיים לו הטיול. שמונה ימים של ניתוק (בכל המובנים כי בדרך כלל רק במלון יש קליטה), של יופי, של סבלנות ושל אהבה לטבע. נפרדנו בשדה התעופה קילימנג'רו משמשון האלוף, כולם נפרדו מהמדריכים המקומיים שלהם וחברנו לכל הישראלים חברי הקבוצה לטיסה חזור.