איך הכל התחיל? האם ציירת כילדה?
מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. זה חלק בלתי נשכח מזכרונות ילדותי, בהן הייתי משרבטת על כל פיסת נייר לבנה שמצאתי, כל מחברת. תוסיפי לזה את זה שהייתי חתיכת פרינססה עם חיבה מטורפת לאופנה – והנה לך המתכון למאיירת אופנה בהתהוות.

מתי התחלת לאייר? ומהיכן הכינוי קוקטית?
אהבתי לאיור ליוותה אותי כל חיי. חברותיי לספסל הלימודים בבית ספר יסודי היו מעבירות את הפסקות הצהריים שלהן בלדגמן מולי בעודי מציירת אותם במחברת ועיפרון. הן היו יושבות בקבוצות ורבות מי מקבלת איור היום. מצחיק שקאט עשרים שנה קדימה – ואני מאיירת אורחים לייב באירועים. את שנות התיכון העברתי במרילנד שבארה"ב עם משפחתי עקב שליחות של אבא שלי, שבסופן סיימתי תיכון מוקדם והיתה לי שנה שלמה עד הצבא. חלום הילדות היה ללמוד עיצוב אופנה בשנקר, אז החלטתי לנסות להתקבל על אף גילי הצעיר ולמרבה הפתעתי התקבלתי. הייתי לסטודנטית הכי צעירה שאי פעם למדה שם.

בתום ארבע שנים מפרכות ומלמדות שבמהלכן עשיתי הפסקה של שנתיים כדי להתגייס לצהל, עברתי להתגורר בלוס אנג'לס לשנה ובשובי התחלתי את הקריירה שלי כמאיירת אופנה בארץ.  כמובן שזה היה מאוד מאתגר – כיוון שהתחום פשוט לא היה קיים אז. עם תיק עבודות שחור גדול צעדתי ברחובות תל אביב, נכנסת לחנויות מעצבים שונות והצעתי את שירותיי. אני מדברת כאן על עידן טרום האינסטגרם והפייסבוק – כך שאם רצית להפיץ את השם שלך בעיר – שימי נעליים ותתחילי לזוז.

השם "קוקטית" ניתן לבלוג הראשון שפתחתי – והוא גם נהיה הכינוי הגנרי של כל הדמויות שאני נוטה לאייר כיוון שהן אכן קוקטיות כל כך. אגב, השם ממקור צרפתי והמשמעות שלו היא בחורה מסוגננת ומתוקתקת (בסלנג צרפתי).

את כל הזמן מתפתחת לכיוונים חדשים בתחום- מאיפה את שואבת השראה?
במילה אחת: סקרנות. ובכמה מילים: נראה לי שבורכתי בדימיון מאוד מפותח לטוב ולרע (חחח). אני חולמת המון בהקיץ ומוצאת את עצמי לעיתים תכופות בוהה בתקרת הסטודיו עם הרגליים על השולחן. מי שייכנס לחדר יחשוב שאני מתבטלת, אבל אני בעצם מדמיינת, חושבת, תוהה, הוגה. זו עבודה לכל דבר. כיוצרת, זה ממש חשוב להשקיט את הרעש מבחוץ ולמצוא את הקול הפנימי ואצלי הקול הזה נמצא בחיפוש מתמיד. מצד אחד זה מוביל אותי לגלות כל הזמן דברים חדשים, מצד שני לפעמים מרגישה ש- I can get no satisfaction. זה שני צדדים של אותו המטבע.

התחום שלך לא מאוד מוכר/מפותח בארץ, מרגישה שלפעמים את צריכה להסביר לאנשים מה בעצם את עושה? השאיפה היא חו״ל?
אני לא רוצה להסביר מה אני עושה. אני רוצה שיגידו לי – את קוקטית – אנחנו יודעים טוב מאוד מה את עושה! האינסטגרם שלי מאוד מכוון לחו"ל. אני כותבת סטטוסים באנגלית ומשתפת פעולה עם יוצרים מכל העולם וכתוצאה מכך יש לי עוקבים במקסיקו, דובאי ואוסטרליה. המכנה המשותף לכולם – אהבה לאמנות וליצירה וזה מופלא בעיני. למשך תקופה ארוכה הרגשתי מאוד מוגבלת למקום ממנו באתי. התעשייה פה כל כך קטנה ונדמה שכל מקום שאת מגיעה יש תקרת זכוכית. הייתי צריכה לשבור מחסום נפשי כדי לגדול. קוקטית זה ביזנס של אישה אחת. והתרגלתי לעשות הכל לבד. יש שיגידו חולת שליטה. אני לא אתווכח אותם. אני עובדת על זה.

כמה זמן בערך לוקח לך לאיור ואיך התהליך עובד?
היצירה שלי מתפרצת, אין לי סבלנות ואני אוהבת מהר. הקו זריז, כאילו מישהו נושף לי בעורף. אז אני שולפת אותם די מהר. מה שכן, אני צריכה לקבל מוזה. מוזה והשראה זה שני דברים שונים לגמרי. השראה אני יכולה לקבל ממוזיקה או משהו מעניין שראיתי שהצית לי את הדימיון – ואילו מוזה, זה יותר כמו שכינה. את יכולה לזמן אותה, לא תמיד היא באה – אבל כשהיא מגיעה את לא עושה מזה עניין כדי שלא תברח, אלא פשוט מנסה לנצל את הנוכחות שלה ולהוציא כמה שיותר. קצת כמו ציפור שיר שמתיישבת לך על אדן החלון ואת לא רוצה להבהיל אותה עם תנועות פתאומיות. תמיד שומעים בסרטים על אמנים שאומרים – "יש לי פלואו יצירתי – לא יכול לעצור". זה ממש ככה. יש לי ערבים שלמים שאני בבית – עובדת. החברים קוראים לי לצאת לבלות – ואני בשלי. באותו רגע, כשמוזה מגיעה, שום דבר אחר לא חשוב. וכשהיא הולכת אני אומרת לה תודה קטנה בלב וממשיכה הלאה.

אני בטוחה שיש לך סיפור מגניב ומיוחד שקשור לעבודתך:
לפני בערך שנה פנו אלי מאתר שנקרא artfully walls – שזו פלטפורמה לאמנות אונליין. הם רצו להגיש אותי לאתר anthropologie להם הם אוצרים קולקציות של אמנים מכל העולם. התהליך היה מאוד ארוך אך לבסוף נכנסתי לקולקציה ועכשיו אפשר למצוא אותי ב anthropologie. הילדה בת ה-16 שבי, שהעריצה את החנות שליד ביתה בארה"ב – פורחת מגאווה ואושר.

שואבת השראה ממישהו בתחום?
איזה אנונימי אחד, פבלו פיקאסו

5 דברים חשובים למי שרוצה לעבוד בזה:
למצוא את החיבור הישיר לקול הפנימי. זה הכי הכי חשוב.
להבין שלא מספיק כשרון. צריך התמדה, עבודה קשה ולפתח חוש עסקי על כל משמעויותיו.
להשתמש בקשרים, בחיבורים ובאנשים שמסביב. פה לאוזן זה המטבע הכי טוב שיש.
כל הזמן להתאמן, ליצור, לשפר ולהתמקצע. כדי להיות טוב, צריך להיות טוב!
לא לקחת ללב כשמקבלים לא. לא הכל תלוי בכם, יש שיקולים שלא בשליטתכם, ושכל "לא" הוא חווית למידה ככה שדבר אינו אבוד.

הרגע שאת הכי מתרגשת בו בעבודה שלך?
כשאני מצליחה לגעת ולרגש אנשים עם האמנות שלי. כשכותבים לי שחזרו לצייר בזכותי. כששולחים לי ציורים שעשו בהשראתי – אני מאושרת. היום עוקב מארה"ב שלח לי תמונה שהוא קעקע איור שלי על הגוף. בתור מישהי שמייצרת קעקועים זמניים ואין לה אפילו קעקוע אחד אמיתי – אני אומרת, זה מרגש זה!

הדרך להצליח אף פעם לא פשוטה…יכולה לשתף במקרה בו התאכזבת? 
לפני כמה חודשים קיבלתי פנייה מחברת קוסמטיקה מובילה בעולם לאייר את הקמפיין העולמי שלהם. מוצרים, מודעות, הכל. בייסיקלי- פרויקט החלומות של חיי. פסגת החלומות – אין יותר גבוה מזה. זה כלל לטוס לאייר שם באירועים בינלאומיים, לקבל חשיפה בינלאומית וכמובן שהתשלום היה "לא רע" בכלל. ואז, רגע לפני החתימה, הפרויקט נפל מסיבות שאינן קשורות בי. במקום לשקוע, החלטתי לדפדף הלאה. יגיע יותר גדול בהמשך, אמרתי לעצמי. בסרט הדוקומנטרי של ליידי גאגא יש קטע בו מצלצל פעמון ביתה ומישהו צועקת לה: bigger better deal! החלטתי לאמץ את המשפט הזה כמו מנטרה – כתבתי לעצמי אותו ותליתי בסטודיו מעל המחשב. הפרויקט הגדול הבא נמצא ממש מעבר לפינה. איייימן.

בשורה התחתונה: כדי להפוך למאיירת מצליחה צריך:
כתב יד מקורי וייחודי. נחישות והתמדה, וחוש עסקי סבבה.

נועה, כבר עשית אותי רעבה איך הכל התחיל? 
אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק איפה זה התחיל. הגעתי מבית של תקשורת: אמא שלי הייתה במשך שנים רבות עיתונאית, תחילה בעיתון "חדשות", לאחר מכן במוסף "זמנים מודרנים" של ידיעות אחרונות וכיהנה גם כעורכת מדור הבריאות והספרים של מגזין "לאישה". במקביל לכל העבודה הזו היא כתבה לא מעט ספרי עיון כמו "המדריך הישראלי להריון ולידה", "מה זה בכלל פמינזם?", "המדריך הישראלי למתגברים" ועוד. לאבא שלי היה אולפן הפקות גדול מאוד בתחילת שנות ה-90. את הקליפים הישנים שעוד ניתן לראות מידי פעם בערוץ 24 – הוא הפיק. בצבא שירתי כמפיקה ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, משם מיהרתי לתואר ראשון בתקשורת בבינתחומי בהרצליה; כך שלא ממש ראיתי תחום אחר.

את הצ'אנס הראשון נתנה לי רוני מולה (היום רוני קדר), חברה מהשכונה בה גדלתי (רמת חן ברמת גן) והראש"גדית שלי מהצופים. ב-2011 היא ערכה את מדור האוכל של אתר "וואלה!", ושמעה שאני נוסעת לטיול משפחתי באירופה לפני הגיוס של אחי הצעיר. מכיוון שהיא מכירה את המשפחה שלי היטב, ויודעת טוב מאוד שהטיולים שלנו בחו"ל תמיד סובבים סביב מסעדות, שווקים ואוכל טוב – היא ביקשה שאכתוב לה כתבה. "יורו טריפ – נקודות מומלצות לאכול באירופה". אחרי שסדרת הכתבות הזו צלחה, התבקשתי להגיע לגני התערוכה ולסקר, בוידיאו, תערוכה שמציגה את כל החידושים באוכל הישראלי. ואני, בלי בושה, התחלתי לאכול מול המצלמה, לחוות דעה על מה שאני אוכלת, לראיין – קצת כמו שאני עושה היום בערוץ שלי. ומכאן, זה פשוט התגלגל. אני מזכירה לך, 2011 זו השנה שפחות או יותר הוידיאו נכנס לאתרים. לקח לו שעה לעלות ואף אחד לא חשב לתקוע פרסומות בהתחלה, באמצע או בסוף. אז פתאום הפכתי ליקירת המערכת, סוג של "כולבויניקית": מכינה כתבות וידיאו למדור התרבות על מאחורי הקלעים של "עספור", למדור האופנה על מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה של רנואר ועוד ועוד. משם הפכתי לתמנון: הפקתי את תוכנית הרדיו של סלוצקי ודומינגז ברדיו תל אביב (לקום כל בוקר בשעה חמש מכשיר אותך להיות אמא במובן מסוים), התחלתי לעבוד ככתבת שטח אצל גיא פינס – כל זה במקביל לעבודת מלצרות של 6 משמרות בשבוע.

האם מאז ומעולם התעניינת באוכל?
אין לי את הקלישאה של "גדלתי בין הסירים של אמא", אמא שלי היא פיינשמקרית שמבשלת מספרי הבישול הטובים בעולם. הבית בו גדלתי היה בית מארח, כשהמטבח הוא הלב של הבית ותמיד יש מה לאכול. מגיל צעיר מאוד ההורים שלי לימדו את אחי ואותי על אוכל ואלכוהול, כך שהחוויות שלנו איתם בחו"ל היו עוצמתיות מאוד. הגענו רעבים לחוויה עצמה ולאוכל. בגיל 16 נכנסתי פעם ראשונה למטבח, החלטתי להכין קינוח – זכור לי משהו עם תפוחים ירוקים והמון סוכר – והתאהבתי בדיוק: המשקלים המדודים, הכמויות המדויקות. ואז התחלתי להתנסות, ובעיקר להיכשל, אבל מכל מאפה או קינוח למדתי וגדלתי. לפני שלוש שנים למדתי בישול באופן מקצועי, כדי להבין את מאחורי הקלעים של התחום אותו אני מסקרת, ועוד יותר התאהבתי באוכל.

מתי החלטת להקים את ערוץ היו-טיוב שלך?
החלטתי להקים את הערוץ לפני חצי שנה. הגשת תוכנית הבוקר היא עבודת חלומות, אבל הרגשתי שאין לי איפה לכתוב או לסקר את התחום שאני כה חזקה בו. אני לא שפית, אז לדחוף להגשת תוכנית בישול לא התנוסס בראש רשימת ה-To Do שלי. אני תמיד אומרת שאני לא מבקרת מסעדות, אני מבקרת במסעדות. אני יודעת לספר את הסיפור שעומד מאחוריהן, מאחורי האנשים שהקימו אותן ולהתאים לך מנה לדרינק ולהמליץ על מה נכון לאכול שם – ואפילו באיזו שעה ביום. ההבנה הזו, שאין לי איפה לחלוק את הידע שלי (חוץ מהאינסטגרם) הטריפה אותי. ואז התחלנו לראיין יו-טיוברים בתוכנית, באופן אקראי וכל אחד בתחום אחר לגמרי. ולאט לאט התחלתי ללמוד את התחום עד שנפל על האסימון: היום כולם צורכים את התוכן שלהם בנייד. תוכנית הבוקר זה טוב ויפה, אבל אני רוצה להגיע לכולם. הבנתי שאני לא יכולה לעשות את הפרויקט הזה לבד, ולכן ראיינתי שותפים פוטנציאליים עד שהגעתי ליובל מרום. בחור מקסים בן 25 בעל עסק בשם "בריף" שהוא One Stop Shop: מצלם, עורך ועושה אפטר (עבודת סאונד, כתוביות, כותרות). החיבור בנינו היה מיידי, הוא הבין בדיוק מה אני רוצה לעשות, ויצרנו ביחד את מה שרואים היום. נכון, אני בן אדם עסוק מאוד, אבל פתאום כשמצאתי את המקום שלי, השפה שלי, התוכן שאני כה אוהבת – אין יום שאני לא קמה בבוקר וחושבת על מה הסרטון הבא. אני מוצאת זמן להכל.

את בן אדם עסוק וזאת לא מעט עבודה… כמה זמן לוקח לך לצלם ולוג ולפי איזו שיטה את עובדת?
סרטון לוקח לצלם שעתיים-שלוש ולערוך חצי יום. אחר כך יובל שולח לי לתיקונים, אני מחזירה לו וכך חוזר חלילה עד שהסרטון מוכן לעלייה. אנחנו מפתחים את השיטה שלנו עם כל סרטון שעולה, אנחנו רק חודשיים באוויר ועוד "בונים את המותג" מה שנקרא. מכל סרטון אנחנו לומדים, בכל יציאה לשטח אנחנו עובדים טוב יותר ביחד. אני מאמינה שמהר מאוד יגיע היום בו נתקשר אך ורק במבטים כי כבר נכיר את העבודה כל-כך טוב אחד עם השני. אבל ברמת העיקרון, אני מביאה את הרעיון, הנושא, מפצחת אותו מבחינת תוכן, קובעים יום צילום, מצלמים הכי Free Style בעולם – ויובל עושה קסמים בעריכה. זה גם מה שאנשים אוהבים לראות: את גובה העיניים, אותי כמו שאני בלי ה"מגננה" של ההנחיה הרשמית של תוכנית הבוקר.

המסעדה הכי טעימה שאכלת בה?
קשה לבחור מסעדה אחת, העולם כל-כך גדול ומלא בסגנונות שונים. אני יכולה לספר על L’ami Louis בפריז, מסעדה היא מוסד צרפתי מ-1924 עם מנות סופר קלאסיות כמו שבלולים עם חמאת עשבי תיבול, קוקי סאן ז'אק אלוהי וצ'יפס שנגע בו אלוהים. בליסבון יש מסעדה מודרנית ומדליקה בשם A Cevicheria שכולה שיר הלל לאוכל פורטוגזי עם נגיעות פרואניות. הרבה דגים נאים ופירות ים לצד אלכוהול משובח. בכל עיר – יש לי מסעדה שתמיד אחזור אליה.

5 דברים חשובים למי שרוצה להקים ערוץ יו-טיוב, בלוג או ולוג אוכל:
אין ספק שאוכל נמדד בסופו של דבר ב"טעים או לא טעים", אבל אל תשכחו שמדובר בטעם אישי שלכם, ושלהקלדה שלכם יש כוח גדול, גם אם אין לכם הרבה עוקבים. בעלי מסעדות/בתי-קפה/ברים שמים את כל החסכונות והלב שלהם על המקום; ולפעמים פוסט אחד יכול למוטט להם עסק. היו אחראים, וגם אם יש לכם משהו רע לכתוב/לומר – יש דרך לעשות את זה.

תקראו, תחקרו, תלמדו את התחום. תחום הקולינריה הוא אדיר וכמעט בלתי ניתן להיות מומחים בכל רזי האוכל בעולם. לפני שאתם הולכים למסעדה, תקראו עליה ועל השף. תבינו מי עומד מאחורי התפריט, מה המקורות של האוכל – יהיה לכם כיף אחר כך לקחת ביס ולהבין אותו.

אל תבקשו ארוחות בחינם. זה מביך, זה לא מקצועי ורוב הסיכויים שלא יקחו אתכם ברצינות. אתם רציניים לגבי הרצון שלכם לסקר אוכל? תשלמו בכל מקום וכך גם תוכלו להגיד כל מה שבא לכם. ברגע שמזמינים אתכם לארוחה, הכנסתם את עצמכם למדרון חלקלק בו מצטמצמות האופציות שלכם לומר משהו לא חיובי.

תהיו מקוריים. אל תעתיקו מיוצרים אחרים, תמציאו את הקול הייחודי שלכם. לא חסרים תכנים קולינריים ברשת, אם אתם רוצים לבלוט – אתם חייבים להביא משהו שאף אחד עוד לא עשה קודם. עבדתם על כתבה או סרטון במשך שעות ארוכות ואתם מרגישים בבטן שהוא לא טוב? אל תעלו אותו. גם אם היצירה שלו לקחה לכם זמן ארוך ומייסר, אם אתם לא מאמינים בתוכן, תשאירו אותו במגירה. תהיו נאמנים לעצמכם ולאינטואיציה הטובה שלכם.

הרגע שהכי התרגשת בו מאז שהקמת את הערוץ?
היה רגע אחד בו קלטנו, יובל ואני, שהגענו למה שנקרא בתחום התקשורת Tipping Point, הנקודה ממנה המוצר מתפרץ. זה היה בסרטון טעימה של ההמבורגר של "הפרופסור", משלוח שמגיע אך ורק בוואטסאפ – כשאין לך מושג מי השולח. מי שראה את הסרטון הזה נחשף גם לשאר הסרטונים בערוץ, וזה התחיל לעוף.

והתגובה הכי מרגשת שקיבלת?
התגובות המרגשות מגיעות מהמגיבים שלא מכירים אותי מהטלוויזיה: "מי את, מאיפה צצת ואיך לא הכרתי אותך עד היום? צפיתי בכל הסרטונים בבינג' ואני רק רוצה עוד". בנוסף, מגיעות תגובות על אופן העברת התוכן. כותבים לי שכל-כך כיף לראות אישה אוכלת ונהנית מהאוכל, שאני פשוט מעוררת תיאבון. זה כל-כך משמח אותי.

בדרך להצליח אף פעם לא פשוטה…יכולה לספר על מקרה שבו דברים לא הסתדרו כמו שקיווית?
יש הרבה אודישנים שלא עברתי, אבל כל מי שנמצא בתחום הזה יכול להעיד את זה בקלות גם על עצמו. אני חושבת שהג'וב שהכי רציתי להמשיך להחזיק בו ולא צלחתי היה הגשת חדשות האוכל ב"ערב טוב עם גיא פינס". עשיתי את זה במשך שנה וחצי, אבל זה לא התרומם. היה לי קשה מאוד עם הפרידה מהמערכת המדהימה הזו, ממש בית ספר לתקשורת ולעולם הבידור, אבל לא ויתרתי לעצמי. טוויתי חלומות נוספים ודחפתי קדימה.

בשורה התחתונה כדי להקים ערוץ יו-טיוב צריך: 
תשוקה לנושא, רצון ליצור ויכולת לייצר תוכן טוב שסוחף את הצופים.

אז מריה, ספרי איך הכל התחיל?
את סופרגירלז החלטתי להקים בזמן שהייתי בחופשת לידה, בדיוק חזרתי לעבוד והרגשתי שהסביבה שלי "מאלצת" אותי לבחור בין להיות אמא טרייה טובה, להמשיך לפתח את הקריירה שלי, לטפח את הזוגיות שלאט לאט זזה הצידה בגלל הלידה, ובכלל – פשוט לבחור להיות משהו אחד. ולא רציתי לבחור. רציתי להיות גם וגם וגם. רציתי להמשיך להיות מריה שאני מכירה ורק להוסיף לעצמי עוד רבדים, מבלי לוותר על רבדים אחרים שחשובים לי.

מתי פתחת את הקבוצה?
זה היה יחסית בראשית הדרך בארץ.. הקבוצה הוקמה בנובמבר 2015, וזו אכן הייתה תקופה שבה התחילו לצמוח בארץ כל מיני קהילות נישתיות מעניינות. הייתי חברה בלא מעט כאלו, בעיקר כצורכת תוכן ופחות כמשתתפת. הרגשתי שאני נמצאת בקבוצות הללו ממקום מאוד אינטרסנטי (כדי לקרוא, לקבל המלצה טובה, וכו'), ולא הרגשתי חלק משום קהילה אמיתית..

מה הרעיון המרכזי של הקבוצה וגם למה בחרת דווקא את השם הזה?
הרעיון המרכזי שעומד בבסיסה של קהילת הסופרגירלז הוא בדיוק מה שהיה חסר לי בקבוצות שלקחתי בהן חלק בזמנו – רציתי מקום שיהווה מרחב בטוח לנשים לדבר על כל מה שבא להן – לחגוג הצלחות, לשתף באתגרים, לדבר על עניינים יומיומיים אבל גם על הנושאים הכי קשים. מקום שיאגד בתוכו את כל תחומי העניין שלי (בכל זאת, פתחתי את הקבוצה מתוך צורך אישי שלי), ויהיה הבית שלי לכל מחשבה שבראש ותחושה שבלב.

האם הקבוצה הצליחה ישר או שלקח לה זמן לתפוס תאוצה? 
הקבוצה צברה תאוצה די מהר, תוך שנה חגגנו 40000 חברות (חברות קהילה שאושרו אחת אחת ידנית ולוקחות חלק פעיל מאוד בשיחות באונליין וגם בארועי האופליין).

את מנהלת את כל האימפריה הזאת לבד?
בהתחלה ניהלתי את הקהילה לבד אבל מהר מאוד הבנתי כמה זמן והשקעה מנטלית זה לוקח ולאט לאט בניתי צוות שמונה כיום 20 נשים מדהימות שמנהלות את הקהילה מכל הבחינות (אונליין, ארועים, שיתופי פעולה, מיתוג, וכו). כיום הקהילה פועלת כמיזם חברתי עסקי ובראשו עומדת דניאל חן, שהיא המנ"כלית של המיזם.

כל אחת יכולה להתקבל לקבוצה? איך זה עובד?
אנחנו עוברות ידנית על כל הבקשות ובעיקר חשוב לנו לוודא שמדובר בפרופילים של נשים אמיתיות, שקוראות ומקבלות את כללי הקהילה שלנו.

3 דברים חשובים לקהילת פייסבוק:
כללים ותרבות, שקיפות, ערכים משותפים.

האם מדובר בעבודה או מודל עסקי עבורך?
אני עובדת כמנהלת קהילה בסטארטפ בשם HoneyBook. סופרגירלז היא לא העבודה שלי אף אחת מחברות הצוות, כולנו עדיין מנהלות את הקהילה על בסיס התנדבותי, אך המטרה היא כן לייצר מודל שתהיה לו שורת רווח חברתית, וגם עסקית, כדי להמשיך לקיים את הפעילות שלנו, לגדול ולהתפתח.

הרגע שאת הכי מתרגשת בו?
לראות חיבורים מטורפים שקורים בין חברי קהילה, שמבוססים על תכנים או פעילויות שהנגשתי להם. יש משהו כל כך עוצמתי בלראות שינויים אמיתיים בחיים של אנשים שקורים מעצם היותם חברים פעילים במרחב שאת יצרת

והתגובה הכי מרגשת שקיבלת?
לאורך 3.5 השנים שבהן סופרגירלז קיימת, אני והצוות קיבלנו אינספור סיפורים מרגשים סביב חיבורים ועזרה הדדית שקרו במסגרת הפעילות של הקהילה. לעולם לא אשכח את הסיפור של חברת קהילה שכתבה על מסיבת בת המצווה שחברות קהילה שבכלל לא הכירה עזרו לה להרים עבור הבת שלה, בזמן שבו היה קשה לה להגשים אירוע כזה מבחינה כלכלית.

הדרך להצליח אף פעם לא פשוטה…יכולה לשתף בסיפור בדרך בו לא קיבלת או השגת את מה שרצית? 
בניהול קהילה שום דבר כמעט לא קורה כמו שאת מצפה. כל צעד שאת עושה הוא די בגדר הניחוש וברוב הפעמים את מופתעת מהתוצאה, התגובה של הקהילה, ועוד. אני חושבת שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות זה בעיקר להקשיב להקשיב להקשיב לקהילה, לשתף אותה כמה שיותר ולתת לה להרגיש שהיא לוקחת חלק פעיל בבנייה של הדבר המדהים הזה. ככל שנשקף ונשתף יותר, נצמצם את כמות "ההפתעות" הלא טובות ונוכל להתקדם בצורה חכמה ויעילה יותר.

מה החלום המקצועי שלך? 
בעקבות המעבר של הסופרגירלז למיזם חברתי עסקי, אני נחשפת לכיוונים חדשים שמעניינים אותי בעולמות החברתיים, וכיום החלום שלי הוא להצליח להשיג את המטרות שלנו ל 2019, במסגרת התכנית החברתית שלנו שפייסבוק העולמית השקיעו בה 50000 דולר, ולהגיע לנשים עם רוח מנהיגות באוכלוסיות מוחלשות במטרה לעזור להן להקים קהילות סביבן.

בשורה התחתונה: כדי להקים קבוצת פייסבוק מוצלחת צריך:
לדעת להכיר את חברי הקהילה, מבפנים החוצה. ההצלחה טמונה בהכרות הכי מעמיקה שאפשר עם הקהל עבורו בונים את הקהילה, בדיוק כמו עם כל מוצר, וכל עסק.

איך הכל התחיל?
כל החיבור לעולם האוכל התחיל מגיל 15 בערך כשגרתי לבד והייתי חייבת להכין לעצמי אוכל. למדתי תוך כדי בבית ספר ועבדתי בערבים ואני זוכרת שכל הזמן הייתי שומעת את חברות שלי מספרות מה אמא שלהן הולכת להכין להן ולי זה צבט נורא… רציתי גם. אז החלטתי להכין לעצמי.

הייתי מזמינה חברים אליי לבית ועושה מכל מה שהיה בארון מטעמים. רק אחרי ששמעתי את כל התגובות המדהימות של כולם הבנתי שכנראה יש לי משהו ביד שגורם לאנשים להתענג ויותר מזה אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים . להאכיל אנשים. זה היה גם תבשילים ביתיים, גם ארוחות גורמה איטלקיות, גם מאפים וקינוחים. הכל נורא דיבר אליי והתחלתי להתנסות בלי סוף תוך כדי זה שהעלתי הכל לרשתות החברתיות שאז החלו רק לצמוח. בד בבד הקהל שלי רק גדל וגדל- אנשים שיתפו באטרף דברים שלי שדרך אגב היום לא היו עוברים אצלי סלקציה אפילו חחח אבל זה תפס! התחלתי לנדב לכולם מתכונים וטיפים וככה צברתי קהל מהמם ונאמן שבמשך שנים רק גדל ומרעיף עליי אהבה ופרגון וכיום גם מגיע מכל רחבי הארץ ועומד אצלי בתורים מטורפים בחנות החדשה שלי הלא היא הביייבי שלי, הגשמת החלום שלי. "מאפיתי".

ספרי לי באמת על "מאפיתי" אני חייבת להגיע בהקדם!!
במשך השנים השארתי את הבישול כתחביב עיקרי ואת הקונדיטוריה למקצוע עיקרי כיוון ששם הרגשתי שאני יכולה להביא לידי ביטוי גם את היצירתיות שלי יחד עם הקפדה על שילוב מרקמים וטעמים לא פחות ממשובח . אני תמיד נורא פרפקציוניסטית ושואפת לשלמות ולכן מצאתי את מקומי מאוד מהר בעולם הקונדיטוריה המקצועי. אחרי שנים שבהן לימדתי אלפי תלמידים מכל רחבי הארץ את רזי הפטיסרי הצרפתי (יש האומרים שהבשורה שהבאתי לעולם הזה היא הטעמים הצרפתיים בשילוב ישראליות ונגישות שכל אחד יכול להרגיש שהוא יכול לבצע גם את הקינוח המורכב ביותר) לימים הדרישה ברשתות החברתיות מצד העוקבים שלי (כיום מעל 150 אלף באינסטגרם ובפייס יחד) הייתה לטעום ממעשה ידיי ולכן היה זה מתבקש לפתוח מקום משלי. לא האמנתי בחלומות הכי וורודים שלי שזה יהיה כזה טרוף . כל האתרים הכי גדולים במדינה רצו לסקר את המקום החדש שלי, כל קהל העוקבים המדהים שלי החל להגיע מכל רחבי הארץ ולא פחדו משום תור ארוך שהשתרך לו ! מלאי שהולך ואוזל כל יום בשעה מוקדמת יותר ולא משנה כמה מגדילים אותו. פשוט לחיות את החלום מבחינתי.

הקונספט של "מאפיתי":
זה ה'אני מאמין שלי' כי אני מאמינה שכל דבר טעים ומושחת יותר כשהוא עטוף במאפה (חמאה מדופף במקרה של הקינוחים. או חלב אוורירי במקרה של המלוחים) ולכן במאפיתי אנחנו מחלקים את המקום ל-2: יש את הארוחה במאפה שזה הסקשן של המלוחים ויש קינוח במאפה שזה הסקשן של המתוקים. בארוחה למאפה תמצאו למשל מאפה סביח לא קלאסי שבו יש מדבוחה מרוקאית אסלית שבושלה שעות על אש קטנה עם שום וחריף, חצילים שטוגנו בשמן עמוק, ביצה קשה, טחינה לימונית, סלסה של עגבניות עם נענע ועשבי תיבול. יש גם מאפים נוספים בטעמי פיצה ישראלית, שקשוקה פיקנטית, גבינות עם שום ועוד. כל הארוחות מוגשות בתוך מאפה חלב אוורירי הנאפה בתנור לבנים במקום. בגזרת המתוקים (קינוח במאפה) כל קינוח פריזאי נכנס לתוך מאפה חמאה מדופף עבודת יד. למשל גרסה משלנו לטירמיסו המכילה קרם מסקרפונה זביון , שכבה קריספית של שוקולד קפה עם שבבי פייטה מקורמלים, גנאש שוקולד חלב קפה וכל זה נכנס למאפה חמאה מדופף . בין היתר יש גם קינוח פיסטוק מקורמל, שוקוקוס, מסקרפונה אדומה ועוד..

מה אין סיכוי שתאכלי?
אין סיכוי שאני אוכל בשר לבן. תמנון למשל וגם פירות ים אלו דברים שמגיעים מהבית, מהכשרות והדת כנראה אם כי באופן כללי עד לפני כמה שנים היה לי קשה בכלל לאכול בשר ודגים. בשנים האחרונות משהו נפתח אצלי בהיבט האסתטי שקצת הגעיל אותי בעבר. עדיין לא אוכלת בשר ועוף בכל מקום אבל לפחות אוכלת )מודה שיש קשר ישיר גם בין הסבל של החיות שמאז ומעולם הטריד אותי אבל זה כבר סוגייה נפרדת שצריך להרחיב עליה מתישהו) ואם תנסו להביא לי מוצר מן החי שהוא לא טרי אני מייד ארגיש את זה בפה. כל הסובבים אותי צוחקים עליי תמיד שאני כמו גלאי מתכות למזון לא איכותי

5 דברים שחשוב שיהיו בכל עסק בתחום המזון:
לדעתי קודם כל ניקיון !! וטעם!! שהכל יהיה נקי טרי וטעים זה א' ב' מבחינתי .דבר שני זה שירות .שיהיה שירות אדיב ומכיל . אני תמיד אומרת לעובדים שלי שמבחינתי כל לקוח זה אורח שמגיע אלינו לבית ואנחנו מקבלים אותו עם חיוך ונותנים לו שפע ואהבה. והדבר הבא שחשוב זה לא להתפשר וללכת לקיצורי דרך של עסקים תעשייתים שיש לא מעט כאלה היום. להישאר עם חומרי הגלם הכי טובים בשוק גם אם זה אומר לייבא אגוז מסוים מתורכיה ושוקולד ספציפי מצרפת. וגם אם זה אומר לעשות מדבוחות בכמויות קטנות יותר מעגבניות אמיתיות שום וחריף ולבשל אותם יום שלם כדי לתת את הטעם של הבית בצורה הכי איכותית שיש. בקיצור לא להתפשר על איכות כי אנשים מרגישים את זה.

הרגע שבו את הכי מתרגשת בעבודה שלך?
הרגע שאני הכי נרגשת בו זה מאות התגובות שאני מקבלת כל יום ברשת .אנשים שמתייגים אותי בלי סוף ומספרים לי על החוויה הקולינרית שלהם במאפיתי שלי. אני לא רוצה לחפור אצלי בסטורי אז משתפת רק חלק קטן מזה אבל אלו הרגעים ששווה לעבוד קשה בשבילם. אנשים שמספרים שזה הדבר הכי טעים שאכלו השנה או למשל אנשים שמגיעים כל יום לקנות כי הטעם נשאר להם בפה מאתמול. יש מלא תגובות כאלה אבל המרגשות ביותר אלו אנשים שמגיעים ממקומות רחוקים מאוד למשל מאילת מחיפה וכו' רושמים לי לאחר מכן שזה היה שווה כל רגע של נסיעה והמתנה בתור. זה למשל שווה עולם.

הדרך להצליח אף פעם לא פשוטה…תוכלי לשתף בסיפור בדרך בו נתקלת בקשיים או קיבלת סירוב?
כמובן שהדרך לזה לא הייתה קלה והייתה רצופת התמודדות אם זה בפן האישי ניתוחים פתאומיים שעברתי או משברים אישיים . הריון שברובו הייתי מאושפזת ועוד. בנוסף היו לא מעט מקרים שלצד ההכרה המטורפת שקיבלתי עם השנים מאתרים גדולים ברשת ומקומות נוספים היו גם לא מעט תגובות של שפיטה בהן שפטו אותי לפי מראה חיצוני ופחות או יותר אמרו שאם אני נראית בצורה שאני נראית כנראה שאני לא ממש מוכשרת ועוד כל מיני פנינים שכאלה. אז אין ספק שהיום יש לי הוכחות בדמות המאפים שלי אבל סבלתי גם מזה לאורך השנים והסוד הוא לגמרי להתעלם מהרע ולהתרכז בכל האהבה והטוב שיש מסביב. ויש המון ממנו.

בשורה התחתונה כדי לנהל עסק מצליח שקשור באוכל צריך:
תעוזה. אמונה עצמית והרבה תשוקה לתחום. כל בינוניות לא מתקבלת כאן.

הכל התחיל לירז, יש לך סיפור חיים מורכב ולא קל. מתי החלטת לפנות לתחום התקשורת ולספר את הסיפור שלך?
את החיבור שלי לעולם התקשורת והדוגמנות התחלתי עם הזכייה שלי בתחרות מלכת היופי… באותה העת אחותי הקטנה שהייתה ממש קטנה ושיחקה בברביות יום אחד תיארה אותי כברבי שמנה… הבנתי שאני בעצם קיומי בחייה שיניתי לה את אופן החשיבה והתפיסה לגבי מודל היופי המעוות והמקובל. נשבעתי להיות המודל שרציתי שיהיה וכך התחלתי לדגמן. כשאמרו לי שאני משוגעת ולא מחוברת למציאות ועוד… אני המשכתי ודיגמנתי ללא הפסקה. תמיד הצגתי עצמי כדוגמנית – גם כשהיה קשה לכולם לעכל את זה. היו מרימים גבה ושתיים, היו מוסיפים את הדוגמנית למידות גדולות …הכל כדי שיעבור להם בגרון ויוכל להתקבל כהגיוני עבורם. אך לי הגיוני שאני דוגמנית ככל הדוגמניות וכשם שיש דוגמנית כהת עור יש דוגמנית בגודל שלי . משם המשכתי לתצוגות וצילומים והפקות אופנה לכל מגזין בארץ והבנתי שיש לי שליחות כי יש שמנופוביה שצריך לעקור. וזה גם מה שגרם לי לפנות לתחום ההרצאות.

על מה את מדברת בהרצאה שלך?
בהרצאה אני משתפת את סיפור חיי. ילדות בבית חרדי ונוקשה, אלימות, הטרדות וירידות על המשקל והנראות שלי מכל עבר, נישואים וגירושים בגיל צעיר, הסתבכות כלכלית בקנה מידה ענק, גידול סרטני שאיים להרוג אותי ואיך ניצחתי את כל זה. איך הפכתי לדוגמנית במידה 42/44 המובילה בארץ שמובילה קמפיינים תצוגות והפקות אופנה בלי סוף- כנגד כל הסיכויים שעולם האופנה הנשלט בטרור הרזון הכתיב. הראשונה שכיכבה על שלט חוצות באיילון הראשונה שמובילה קמפיין בגדי ים כפרזנטורית.

בהרצאה ובפגישות האישיות אני מעניקה כלים ונותנת כוח אני מלמדת איך לאהוב את עצמך ולהבין שאת בעלת ערך. כרגע ההרצאות הן בעיקר למוסדות ובתי ספר בקרוב מאוד אצא עם סבב ארצי פתוח לקהל.

אילו דברים הכי חשובים בעינייך בהרצאה?
לדעתי חייב להיות קשר עם הקהל- שיח ער ומשתף, הומור, רגש, וסיפור עם מסר חזק.

מהו הרגע שבו את הכי מתרגשת בהרצאה שלך?
הרגע הכי מרגש בהרצאה הוא הרגע שאחרי – שניגשות אליי נערות/נערים, ילדות, מורות בעיניים דומעות ואומרות לי שינית לי את החיים !!! תודה!!!! אז, אני מתחילה לבכות.

והתגובה הכי מרגשת שקיבלת?
התגובה המרגשת ביותר הייתה מילדה בת 11 שעברה חרמות והתעללויות חברתיות קשות בגלל הנראות שלה.
היא ניגשה אליי רועדת מבכי וחיבקה אותי דקות ארוכות ואז אמרה לי. "אני רוצה להיות כמוך כשאהיה גדולה".

בדרך להצלחה יש לא מעט אכזבות. איך את מתמודדת עימן?
אני מאמינה באמונה שלמה שכל מה שאני רוצה אני אשיג אם לא היום אז מחר (זה סוד ההצלחה ..שום ייאוש ,להמשיך ולדבוק בחלומות עד השגתם והגשמתם).

מה החלום המקצועי שלך?
החלום המקצועי שלי הוא להיות עם תוכנית טלוויזיה בה אוכל להביא את האני מאמין שלי בלי פילטרים. יש לי המון תוכן במגוון נושאים מנסיון אישי עשיר וזה יקרה.

בשורה התחתונה כדי לעלות עם הרצאה מוצלחת צריך:
*סיפור אמיתי ומעניין
*מסר חד וברור
*ביטחון ואמונה בדרך שלך
*חלומות גדולים שתרצה להגשים