לכבוד סגירת עשור ופתיחת גיל ה30, רנצ'וק (בעלי) הפתיע אותי בכרטיסי טיסה לסביליה בספרד. בשנייה הראשונה המילה 'סביליה' עלתה לי עם קשר ישיר לקבוצת הכדורגל, אך אחרי שעה מהנחיתה בסביליה הבנתי שלא מדובר פה במשחק, אלא יותר בהתלהבות. התלהבות כמו שיש בזמן גמר ליגת האלופות (אם בכל זאת רוצים לקשר לעולם הכדורגל).

לאחר שהוצאנו את המזוודות מהמונית ואמרנו גרסייאס לנהג, גלגלנו את המזוודות שלנו לתוך המלון המפואר Hotel casa 1800. המלון, שמעוטר בנברשות ופסלים הגיש לנו כרטיס לחדר עם מרפסת עם נוף לרחוב היפהפה של סביליה שמזכיר רגע מהסצנה של רומיאו ויוליה, רק שרנצ'וק לא מחכה ברחוב למטה, אלא יותר בתפקיד הצלם פה במרפסת. 

בתור ירושלמים קיווינו שנוכל לברוח מהקור הירושלמי שהגיע לחודש נובמבר במהירות, ואכן סביליה הצליחה לחמם, לפחות את ההרגשה, בזמן ששכשכנו את רגלינו בבריכה הממוקמת בגג המלון שמשקיפה אל בניין חירלדה המפורסם. 

אחרי התרעננות קלה והאטת הקצב (כי ככה הספרדים מלמדים אותנו: להירגע), הגענו לכיכר היפה ביותר בעיר- פלאזה דה אספנייה (plaza de espana).  הכיכר שנראית כמו חצי כיכר משתרעת על פני שטח רחב המוקפת במקומות ישיבה מעוטרים ובמרכזה נהר עם גשרים. כדי לקחת חלק מהרוגע של העיר ניתן לשכור סירה למשך חצי שעה בעלות של 6 יורו בלבד, ויחד עם זאת להרגיש שאנו שטים בתעלותיה הקסומים של העיר ונציה. 

כששעת הצהריים הגיעה, הבנו שגם אנחנו, הישראלים, זקוקים לסייסטה ואפילו איזו סרווסה בצד (בספרדית: בירה). בסביליה ניתן למצוא אינספור בתי קפה, או יותר נכון בתי טאפאסים ולכן החלטנו לעצור באחת הפינות הצרות והיפהפיות לאתנחתא של שעה. ברובע סנטה קרוז (שהיה בעבר הרובע היהודי), נמצאים על המדרכות שלל בתי קפה ומסעדות המקיפות בתים מקומיים עם חצרות פסטורליות. כשהתיישבנו בבית הקפה "Casa Tomate Bar", בחרנו בטאפאס טיפוסי המקובל במטבח הספרדי שעונה לשמו: גספצ'ו. המנה מוגשת כמרק עגבניות קר שעליה תוספות שמשתנות ממקום למקום. פשוט תנסו. 

כחלק משימור המסורת הספרדית, הלכנו לראות את המקום בו התנהלו מלחמות שוורים: פלאזה דה טורוס. בזמן סיור מקומי עם מדריכה צמודה, נדהמנו לגלות כי כיום עדיין מתנהלות מלחמות שוורים (מידי יום בעונת הקיץ) ולכן המסורת הספרדית הזו נמצאת עד היום במחלוקת אידיאולוגית ברחבי העולם האם צריך להמשיך לקיים את הקרבות. 

כבר אמרנו טרנקילה (להירגע), זוכרים? ממש ממול פלאזה דה טורוס נמצא הנהר המפורסם של סביליה: גואדלכיביר (מודה שגם לי קשה להגות אותו: Guadalquivir ), ומסביבו עצי דקל שאם זוכים בשמיים בהירים באותו יום, מרגישים קצת Miami vibe.  ניתן לקחת שייט על הנהר או לצפות ביופיו ולהתהלך מעליו באמצעות גשרים שחוצים אותו ומחברים בין הישן לחדש. ואם בכל זאת החלטתם לחצות את הנהר, תתהלכו על גשר טריאנה ותגלו שבצד השני יש שוק צבעוני, ברים וחיי בילוי שוקקים. 

אחרי שהתהלכנו בסמטאות הצפופות של סביליה החלטנו שאנחנו רוצים לראות את העיר ממקום גבוה יותר ולכן הלכנו לבניין הפעמונים המפורסם: החירלדה (Giralda). כשנכנסים אל הבניין מגלים מיצגים מרהיבים ומוצאים את עצמנו קטנים כנגד התקרות הגבוהות המעוטרות בצבעים חמימים. אל הטופ שבבניין מגיעים דרך מבנה צר שבו נמצאים המטפסים והיורדים יחדיו. מאחר ואל גג הבניין מגיעים באמצעות הליכה בשיפוע (תתכוננו ל34 קומות ברגל ללא מעלית), הרגע שבו מגיעים אל הגג עם ארבעה כיווני אוויר, מרגיש כמו רגע של ניצחון, אך לאחר סידור הנשימה אפשר להרים מבט אל הנוף המדהים של סביליה שבו רואים את הסמטאות, הפטיו של המגורים והגגות הקסומים. כמובן שהדרך למטה מחויכת יותר לצד המטפסים שנושפים ועוצרים מעת לעת כדי להסדיר את הנשימה. 

היהלום העיקרי של סביליה היא מצודת סביליה שקרויה בשם ארמון אלקאזאר (Real Alcazar). הארמון שייך בחלקו למשפחה המלכות הספרדית וניתן למצוא בתוכו מבנים עם שרטוטים מפוארים, חדרי שינה, מזרקה וגן גדול עם עצי דקל. מומלץ להגיע בשעות הבוקר המוקדמות לארמון או להזמין כרטיסים מראש. 

התהלכו ברחובות ותספגו אווירה ספרדית שמזכירה לכם גם לנוח ולהירגע מידי פעם. 

לסיכום, ברוכה הבאה גיל 30, למדתי להאט את הקצב. גרסיאס סביליה ואדיוס עד פעם הבאה 🙂

אני נופית, בת 30 ירושלמית שאוהבת לטייל בארץ ובעולם יחד עם בעלי, רנצ'ו. ביחד אנחנו חוקרים מקומות, חלק מתויירים וחלק פחות, ועליהם.

אני רושמת תוכן בחשבון האינסטגרם שלי (nof_travel). בנוסף לזה אני רושמת המלצות ומשתפת את העוקבים שלי בחוויות אישיות ומנקודת מבט של מרוקאית שלמה: קצת חמימות וקצת חריפות.