טיזר קטן לטור הנ"ל: אם ציפיתם לזיקוקים של יום עצמאות צאו עכשיו, למה כל מה שתקבלו זה בקושי קול נפץ של קפצון בפורים.

09.7.2020

בעוד ערב די סטנדרטי שבו ירדן ואני מאכילים את הילדים בעיניים חצי עצומות, מרוחים בכל טוב של פליטות כששיא הערב עוד לפנינו וזו הבחירה בין ביצה קשה לביצת עין בארוחת ערב הבנתי שחייבים לעשות מעשה ומשום מקום זרקתי לירדן בחצי צחוק חצי רצינות: " קושקוש מה את אומרת על לילה אחד במלון רק שנינו? " והופה! זיק של ניצוץ בוהק בעין שמאל החצי פתוחה של ירדנה למשמע ההצעה גרם לי להבין שיש סיכוי ואפילו טוב שסחבק הולך לחוות את הנעורים שוב, ומי שמכיר אותי יודע שאני נותנים לי חצי עין פתוחה זה מספיק בשבילי ואני לא ארפה עד החזרת תחושת האנושיות או לפחות לישון לילה שלם רצוף! מפה לשם ההצעה עלתה לדירקטוריון שהתכנס במהרה וקיבל את הצעתי ועכשיו כל שנותר זה למצוא פיתרון לעודאי וקוסאי וזהו אנחנו שם.
יש לי משפחה מדהימה. באמת שאני לא אומר סתם, ברגע ששלחתי לקבוצה המשפחתית הודעה ובזו הלשון: "מי מכם בני משפחה יכול לעזור לזוג צעיר שרוצה לילה אחד של שפיות ולבוא לשמור על הילדים? לילה אחד של שישי ושבת משוחררים" קיבלתי התגייסות טוטאלית של כולם והביעו הסכמה לבוא מנהריה ולשמור על הילדים וכך נפתרה הבעיה המרכזית.

17.7.2020 יום שישי הגיע 😊

כבר בחמישי בערב התחלתי להרגיש את הפרפרים בבטן. כמו ילד לפני טיול שנתי התהפכתי כל הלילה במיטה והתפללתי ששום דבר לא יקרה וידפוק לנו את המלון ולמזלי כבר בשעה 06:00 באור בוקר יום שישי הודעת הוואטסאפ בקבוצה המשפחתית בישרה שהחמולה מנהריה יצאה לדרך ובדרכה לתל אביב.
עכשיו כשאני אומר חמולה אני מתכוון לחמולה! כמה אנשים צריך בשביל לשמור על 2 תינוקות למשך 24 שעות? התשובה מייד.

07:54
אותות ראשונים להגעת החמולה נוחתות על אוזניי, אותות בדמות שיחה בדציבלים גבוהים הנובעים מהמעלית, חדר מדרגות והחניה שלא נותנים לך או לגברת בלומנטל מקומה 1 (שכמעט צלצלה למשטרה ורצתה לדווח על חדירת מחבלים) לפספס שהם פה ואז זה קרה. בזה אחר זה עם צידניות מלאות באוכל, שקשי"ם, תרמילים ושאר הירקות הם נכנסו כמו סופת טורנדו הביתה בשירים ומחולות וצהלולים וישר לקחו פיקוד על העסק.
אז כמה אנשים צריך בשביל לשמור על 2 תינוקות? ארבעה לוחמי קומנדו המובלים ע"י מפקדי על בדמות סבתא אורה וסבא יוסי, סה"כ שישה אנשים שפתחו חמ"ל והכל רק בשביל שלנו ההורים הצעירים יהיה לילה אחד של ביחד להחזיר עטרה ליושנה. אז אחרי מלא נשיקות לקטנים והסברים מפורטים על תפעול הבית יצאנו רק ירדן ואני לדרך.

09:00 יציאה.
היעד: מלון קדם בטירת הכרמל
זמן הגעה: 60 דקות בדיוק
כבר בתחילת הדרך ירדנה אומרת לי שזו הפעם הראשונה מזה 5.5 חודשים שאנחנו נוסעים לבד ברכב או בכלל נמצאים לבד ומייד עד כמה היא כבר מתגעגעת לילדים ולרגע כמעט ובכיתי מהתרגשות מההבנה שירדנה שלי היא אמא ( עד היום זה מוזר לי לחשוב עלינו הורים ).

10:20 הגעה ליעד ( עצרנו בחנות נוחות לתדלוק וקניית שטויות)
10:21 מדומם מנוע ופותח את תא המטען להוצאת המזוודות (כן מזוודות ברבים כי מסתבר שבשביל 24 שעות ירדן צריכה 2 מזוודות וטרולי).
10:22 קבלת עצבים בפעם הראשונה למשמע שתי המילים השנואות עלי "בוא סלפי"
10:25 נשבר וזורם על סלפי
10:30 אנחנו בלובי!!!!!!!!!!!!
אין דבר יותר מרגש מכניסה ראשונה למלון- תודו שאני צודק.... הריח של הלובי, המבטים של האנשים בכפכפים עם בגדי הים בדרך לבריכה שמסתכלים עליכם הופה הופה אורחים נוספים הגיעו, תחושת סוף עונה ואני על טורים ובלחץ למה עד היום רק דמיינתי איך זה הולך להיות הפעם הראשונה אחרי... אבל עכשיו זהו! אין דרך חזרה זה אמיתי וזה קורה ואני חייב לאסוף את עצמי ולהפסיק להזיע כמו צרפתי בחוף בנתניה באמצע אוגוסט. אחרי סיור קצר ע"י מנהל המלון קיבלנו את החדר (המדהים אם יורשה לי לומר) ושמנו פעמינו לבריכה לתפוס קצת צבע לפני הלילה הגדול (אם אתם מתחת לגיל 18 אתם לגמרי יכולים להמשיך לקרוא...זה הולך ונהיה מביך הרבה יותר מסקסי).
וואלה מה אגיד ומה אומר ירדן ואני בבריכה כמו איזה שני משוגעים בחוף שמרנו רגעים בלב שתינו ת'נוף... מרוב שהיה לי כיף זרמתי על לצלם את ירדן מלא ומבלי לעשות לה פרצופים עד כדי כך הייתי בהיי...

נעבור למנה העיקרית: קודם כל זה לא פייר לשפוט אותי אז אל! תבינו משהו, מרגע בואם של לני וגפן לא היה לנו רגע אחד של ביחד, אינטימיות או אפילו סיכוי לייצר כזה גם אם היינו רוצים כי לא מספיק הטירוף סביב שני תינוקות בני יומם גם ירדנה הייתה אז בהיריון בסיכון והרופא אסר על כל בואו נקרא לזה "טבילת הביסקוויט" למען קוראינו הקטינים. קחו את זה עם לידה שקטה וכל המשתמע מכך וקיבלתם 6 חודשים של מדבר ושיממון ועכשיו מצפים ממני לקפוץ למים העמוקים ועוד בגילי? לא מתאים ולא מכבד!

16:00
השמש יוקדת ואני מרגיש את הלחץ על הכתפיים שלי ואת אגלי הזיעה במצח ואני מתחיל לזוז הלוך ושוב בבריכה כמו אריה מסורס בכלוב עם הלביאה הכי יפה בלהקה ולמזלי ירדנה כל כך לא שמה לב לפרטים והייתה עסוקה בשיזוף שכמעט התעלפתי במדשאה מרוב לחץ ונשברתי כמו מחבל במרתפי השב"כ כשעוד היה מותר לטלטל אנשים.

19:00 שעת השין הגיע
אני כבר באפיסת כוחות, מותש משבע שעות בשמש ורמות לחץ שכל מה שרציתי זה לחזור הביתה, לחבק את אמא שלי ולבכות. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד ומה לעשות גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות, רק תנו לי לספר לכם משהו על הגבר הזה שנגלה אלי במראה אחרי מקלחת קרה.
זוכרים שכשהיינו ילדים והיינו יוצאים לטיול שנתי והיו הורים מלווים עם נשק? איך הסתכלו בהערצה על אותו הורה, איך המורות היו מתרגשות למראה אותו אב עם הנשק בהצלב? איזה תחושת ביטחון קיבלנו שידענו שברגע האמת אותו הורה ידע לתפעל את הנשק שלו ולהציל את המצב? אז זהו שלא!!! אולי שכחתם אבל הנשק של אותו הורה היה רובה מסוג "קרבין" שהמקסימום שהיה אפשר לעשות איתו זה לפתוח אגוזי קוקוס במקרה הטוב ורק אותו הורה ידע את האמת המרה. שברגע האמת, האמת תצא לאור וכולם יראו איזה רובה עלוב יש לו שהדבר היחיד שיכול להציל את המצב זה אם הוא יתפלל ממש חזק לאלוהים ויקרה נס סטייל חציית ים סוף ובאורך פלא איכשהו אותו "קרבין" יוציא איזשהו כל נפץ ויבריח את התוקפים.

אז חברים למי שלא הבין אני הוא ההורה המלווה שתלוי לו אותו רובה קרבין חסר תועלת על הכתף.
אבל לא הכל היה שחור.... קרה מה שקרה אם אפשר לקרוא לזה מקרה אבל ניחא. אחרי שעה של שתיקה מביכה החלטתי להרים את הכפפה ולהציע לרדת לחדר האוכל דבר שהתקבל בשמחה יתרה אצל ירדנה.. ושמנו פעמינו לחדר האוכל. מה אגיד לכם רבותיי זו הייתה ארוחה שלגמרי לא הרווחתי ביושר אבל אני כבר פה ואת הבושות שלי כבר עשיתי ומה אכפת לי! יותר נמוך מזה לא אוכל לרדת אז אספתי את שארית כבודי ומילאתי את הצלחת בשפע ירקות וככה העברנו את ארוחת הערב וחזרנו לחדר לשנת לילה רצופה ונעימה.

08:30
בדרכינו לחדר האוכל לארוחת בוקר אני כבר אחרי חדר כושר (הייתי חייב להחזיר מכבודי בעקבות המחדל של ליל אמש ורק שם עדיין עושים לי כבוד) וכבר מתחילים להרגיש געגועים עזים לילדים. אז אחרי ארוחת הבוקר ירדנו שוב לבריכה לתפוס שמש אחרונה של חופש שבהחלט היינו זקוקים לה. מה אגיד לכם חברים, רכבת ההרים שעברתי בחצי שנה אחרונה יכולה לשמש אחלה עלילה לסרט בהוליווד ועכשיו הילדים כבר בני חצי שנה עוד רגע ויש סיכוי טוב שבעוד כמה חודשים יחזור לי הביטחון העצמי ואנסה שוב את מזלי אבל הפעם אני בא עם אם 16 ולא קרבין עלוב!!!!!!!!!!

אני עומרי עמוס שלום ראיתי את הלבן של השטן בעיניים וחזרתי בשביל לספר לכם ולומר שאין הטיפה חודרת את הסלע מכח עוצמתה אלא מכח התמדתה....
I'll Be Back!!!!!

לטור הקודם של עומרי "ללכת אל הנודע" הקליקו