הסאבלט ברחוב יהלל

הסאבלט ברחוב יהלל

סיפור בהמשכים על פי עומרי פלד.

נכנסתי לגולף 16' הכחולה שלי ונסעתי לכיוון תל אביב, זה היה יום שבת בערב, זמן אידיאלי לדייט ראשון. האקסית שלי שנאה את ימי שבת בערב והיא לא ידעה למה, היא חשבה שזה מן מנגנון פנימי פרטי שלה "אני אומרת לך אין לזה הסבר". אהבתי אותה, מאד, וגם לי יש מנגנונים פנימיים משל עצמי כי בתחילת שנות התשעים אף אחד לא הבין ברגשות, בטח לא ההורים שלי, אז פחדתי להגיד לה שהיא פשוט שונאת את ימי ראשון. גם אני שנאתי. ודייטים ראשונים בשבת בערב הייתה הדרך שלי לתמרן את המערכת הזאת. קבענו ביפו. עדיין לא נפגשנו אבל הכרתי אותה. אני לא יודע אם זה השיחות על הילדות שלה ועל ההורים ועל זה שהיא בת יחידה ושהיא אוהבת את זה ושונאת את זה בו זמנית, אני לא יודע אם זה השיחות על הספרים שלה ועל זה שהיא קוראת ארבעה במקביל כי "אני גרועה בדחיית סיפוקים. זה ידוע", אני לא יודע אם זה כי אנחנו בתוך שיחת ואטסאפ אחת של ויים כחולים כבר חודש וחצי רצוף, אני לא יודע מה הסיבה, אבל הרגשתי שכבר הכרתי אותה לפני שנפגשנו. 

לקחנו את הזמן. לא נפגשנו ישר. חברים שלי לא הבינו, זה נראה להם מוזר, אבל אני חושב שלשבת עם מישהי שאני לא מכיר זה מוזר. וזה שכולם עושים את זה עם כל הטינדר הזה שלכם לא הופך את זה ללא. אני אמור לשבת עם מישהי שאני לא מכיר ופשוט ליהנות מזה רק כי יש שם בקבוק יין אדום ומלצרית שמחפשת את הטיול שלה לדרום אמריקה מתחת לשתיקות המביכות של השיחה שלנו? זה מוזר. וכשאנחנו יושבים בסלון של אליאור בימי שישי בצהריים ומעבירים ביננו פייסל, אני תמיד אומר להם "אם תדברו קודם על הדברים הגדולים, הדברים הקטנים יהיו יותר מעניינים". אני מעדיף לדבר על הבוס שלה ועל הסקי האחרון רק אחרי שדיברנו על מה היא חושבת כשהיא לא נרדמת בלילה ועל החיים הקשים שהיא עשתה להורים שלה בגיל שהם עשו את כל הטעויות שעושים כשאוהבים ללא גבולות, ורק אז להיפגש כדי "להמשיך את מה שעשינו בטלפון רק פנים אל פנים".

כתבתי לה להחנות ליד החניון של הפשפשים "את לא צריכה ממש להיכנס יש מלא אדום לבן ליד". לצערי אני מכיר יותר מידי טוב את הלו"ז של הפקחים באזור. עברתי ליפו לפני שנתיים, כמה חודשים אחרי שהכרזתי שאני לא חוזר יותר לתל אביב "לא חוזר יותר, אומר לכם". זה היה בתחילת החורף של 2019. שבת בבוקר. ישבתי עם אלרן בסאבלט שלו ברחוב יהלל על הפנייה ימינה מבן גוריון, או שמאלה מכיכר רבין, תלוי מאיזה כיוון מגיעים. הוא בדיוק חזר מסיבוב שני במזרח ואני בדיוק חיפשתי משמעות. ישבתי על הספה מול מדף ספרים שהיה ריק יחסית, היו שם שני ספרים של רובין שאמה ובשנייה הראשונה זה היה לי מוזר, אבל התעשתי ונזכרתי שזו לא הדירה שלו. הטלוויזיה הייתה כבויה והוא צעק לי מהמטבח אם אני סבבה עם לימון. זו הייתה דירה גדולה ממה שהייתי מצפה מדירת שני חדרים בהצטלבות של בן גוריון וכיכר רבין. לא עניתי. סמכתי עליו. בהכל. אני לא יודע אם אלה העיניים העייפות, הקעקועים הדהויים או הישירות המוגזמת שלו, ישירות חוצפנית כזאת, אבל סמכתי עליו. גם עם הלימון. הוא חזר עם שני טוסטים מושקעים מידי יחסית לשעה והתחיל לדבר איתי על אומנות. והשראה. ועל זה שאנחנו היחידים שעומדים בפני עצמנו ועל אנרגיה ומדיטציות. אני מכיר אותו כבר שנים אבל באותו יום משהו בו היה טיפה תקיף, בטוח בעצמו. זה הדליק אותי. לפני שיצאתי הוא עצר אותי ואמר שהוא מצא דירה ביפו. למחרת סגרנו את החוזה.

קצת עליי

אני אוהב לכתוב כשאני לבד, בחדר, במיטה, מתחת לתקרה, ליד מתלה המעילים. יש לי פה בצד תמונה הפוכה של מייקל ג'ורדן שאף פעם לא היה לי אומץ באמת לתלות וכמה מדפים שהזמנתי מהנגר שגר מתחת לדירה, כי ככה זה ביפו, יש נגרים מתחת לדירות. אפשר לראות אותם מהחלונות. יש לי בשידה שליד המיטה את הביבליוגרפיה של בטיב ג'ובס שאני קורא כבר בערך שבע שנים והיא מזכירה לי בכל פעם שאני צריך תזכורת שתשוקה וחלומות זה עסק סיזיפי. אני כותב את הימים שהיו לי ואת הימים שמתישהו עוד יהיו. מן שילוב אגרסיבי בין מציאות חלומות, בין השראה לבין דמיון. בין פעם להיום. לפעמים שומר מרחק מהעולם, ולפעמים חשוף. ולפעמים אחרי כל זה, אני עדיין בחיפוש.

צילום: דימה טליאנסקי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *