איתך גם סוף העולם לא מפחיד אותי.

לגור בלונדון זה היה החלום שלנו. כשעזבנו את ישראל לפני עשר שנים בתור זוג צעיר וחלמנו בענק, היו הרבה שהרימו גבה. חלמנו שתיהיה לנו קריירה מפוארת מסביב לעולם. חלמנו שתומר יגיע לשחק בעיקר בליגות הבכירות באירופה בינהן ספרד ואנגליה. וכך היה....איך אומרים?! לפעמים חלומות מתגשמים.

ספרד, תחנה ראשונה.

בסה"כ 4 שנים גרנו בספרד. תומר שיחק בפלמה דה מיורקה כשלוש שנים ומשם עברנו לאלמריה. דרום ספרד. תומר השאיר חותם בליגה הספרדית, כבש שערים מול הקבוצות הגדולות והמצליחות בעולם, שיחק באיצטדיונים הכי מפוארים בעולם, מול השחקנים הטובים בעולם. מסי ורונאלדו היו ״חברים״ לליגה. כשאני מספרת את זה אני עדין לא מאמינה שזו היתה המציאות שלנו. ואז המשכנו לחלום, החלום היה לעבור לאנגליה.

תומר בקבוצת פלמה דה מיורקה

ושוב תודה לאל, זכינו להגשים. מיה היתה אז בת עשרה חודשים וזו היתה ההזדמנות שלנו לעבור לאנגליה. לאי הבריטי. במשך חמש שנים תומר שיחק בליגה הטובה בעולם, שיש בה את האצטדיונים המפורסמים, השירה הסוחפת ביציעים, האווירה המחשמלת והכוכבים הכי גדולים בעולם. מי שלא יודע אנגליה היא מולדת הכדורגל וכן לונדון היא בירת הכדורגל העולמי. בלונדון יש יותר מעשר קבוצות כדורגל בינהן כמה מהמובילות והפופולריות בעולם. מלבד הכדורגל הטוב בעולם כל כך רצינו לגדל שם את הילדות שלנו. רצינו שירכשו את השפה האנגלית המדויקת שלהם וכן יהנו ממערכת חינוך עם מוניטין מעולה. תחנה ראשונה באנגליה היתה ברייטון עיר מדהימה מרוחקת שעה מלונדון, שם גרנו כ3 שנים. גם אז לונדון היתה כמו בית שני שלנו. בהמשך עברנו ללונדון. חוץ מזה מבחינה משפחתית לונדון זו העיר הכי תוססת באירופה ולדעתי אחת הערים היפות והמעניינות בעולם. לעבור לגור שם מבחינתי היה הישג נשגב בחיינו. כיוונו לשם. עשינו הכל כדי שזה יקרה ובסוף זה קרה. וכך לונדון היתה הבית שלנו. נהנו מכדורגל בינלאומי ברמה הגבוהה ביותר. תומר זכה לכבוש שערים מכריעים בתקופה הזו, ואף זכה להישג היסטורי להעפיל לפריימר פיג (ליגת העל) ביחד עם הקבוצה שלו ברייטון.

לונדון זה הבית שלנו.

אמי ולנה נולדו בלונדון. וזו בהחלט היתה התחנה הכי משמעותית והכי ארוכה בקריירה של תומר. החיים בלונדון היו כמו בסרטים. מסורת בית המלוכה מאוד משפיעה על החיים באי הבריטי. אחד הדברים הטובים ביותר בלונדון הוא מגוון הפעילויות שיש לעיר להציע. הבנות נהנו מכל רגע במוזיאונים המפורסמים ובאתרי התיירות. השילוב של לונדון הישנה והמודרנית הוא קסום וזה ממש מרגיש כמו בחיים של מלכים ומלכות. אפשר לראות היסטוריה בכל מקום בעיר, בין אם בארכיטקטורה או במבנה הרחובות הישנים. מערכת החינוך נהדרת, וזו אחת הסיבות שחלמנו להגיע לשם. לונדון היתה משחק בית היו מגיעים אלינו משפחה וחברים לעיתים קרובות וגם אנחנו היינו מגיעים לביקורים תכופים. וכך אחרי חמש שנים הגיע הרגע להיפרד. תומר סיים את החוזה בברייטון וידענו שבקרוב ניאלץ לומר שלום ולהיפרד מהמקום שהיה הבית שלנו בחמש השנים האחרונות. מה אני אגיד לכם?! לא פשוט להיפרד. ועוד לעבור לקצה השני של העולם. איך יבואו לבקר ואם בכלל?! וחוץ מזה מרגיש כאילו כל חיינו היינו שם. התא המשפחתי שלנו בעצם נבנה והתפתח שם וזה היה הקושי האמיתי. מה גם שהקורונה פקדה את העולם וגם ענף הכדורגל נפגע קשות. המצב באירופה התדרדר מאוד וגם זה השפיע על ההחלטה שלנו.

אוסטרליה היעד הבא.

בחלומות הכי ורודים שלנו לא חשבנו שנגיע לאוסטרליה. למען האמת אחרי שתומר זכה להגשים את עצמו בליגות הטובות בעולם, באנגליה ובספרד. רצינו משהו מרגש, פיקנטי, פורץ גבולות, מה שנקרא יוניק. חשבנו וחשבנו ובדקנו כל מיני אופציות. בוקר אחד ישבנו בבית קפה בלונדון ירד גשם זלעפות, תומר ואני שוקלים את צעדינו לאן ואז הגיע הטלפון מאוסטרליה. באותו רגע קמתי מהכיסא ואמרתי לו : יאללה אורזים״. לרגע הוא לא הבין, ״מה אוסטרליה איך נעשה את זה?!״ ״את לא רצינית?!״ הוא אמר. ובאמת הדרך היתה רצופת מכשולים.

היינו צריכים לקבל ויזות משפחתיות מה שלא היה ברור , ידענו שתומר יקבל ויזה לפנינו ויאלץ להשאיר אותנו בלונדון ללא ידעה אם נקבל ויזות ומתי. ידענו שאני צריכה לעבור טיסה של 24 שעות עם שלושת הבנות וכן בידוד בבית מלון ורק אז נוכל לטוס לסידני להתאחד עם תומר ולהתחיל את ההרפתקאה החדשה שלנו. תומר אמר :״לא. אני לא משאיר אתכן כאן לבד. אני לא חותם על החוזה אם אתן לא באות איתי״. ואני אמרתי: ״אתה כן! יש לנו הזדמנות של פעם בחיים ואנחנו לא ניתן לשום קורונה לעצור אותנו! אני אשאר פה לבד, אטוס עם הבנות בלעדייך, אעבור את הבידוד והכל יהיה בסדר! צא לדרך!״ מרגע שתומר חתם על החוזה ועד הרגע שהתאחדנו שוב תומר לא נרדם בלילות. וגם אני למען האמת, בתוך תוכי היו כל כך הרבה פחדים וחששות. דאגות. סיוטים מהסרטים הכי רעים. אבל ויש אבל גדול ראיתי רק דבר אחד מול העיניים. תומר קיבל חוזה באוסטרליה, היבשת שהתגברה על הקורונה, הוא יהיה הכוכב של הליגה ויקבל הזדמנות להוביל את הקבוצה שלו לפסגות שיא, מדינה מופלאה לגדל ילדים, מזג אוויר מושלם וכן שיקול כלכלי מכריע. נתתי לתומר את ברכת הדרך ויום ולילה נאבקתי בפחדים שלי.

תומר קיבל את הויזות אנחנו לא.

תומר קיבל את הויזה ואישור הכניסה לסידני. ואנחנו לא. זה הזמן לספר לבנות שעוברים לאוסטרליה. היתה בנו התרגשות שמהולה בפחד והמון דאגה. הצלחנו להסתיר את החששות מהבנות ואמרנו להם שעוברים ליבשת הקנגורוז והקואלות. למזלנו הבנות קיבלו את זה באהבה ובהתרגשות גדולה. סימן שאלה גדול ריחף מעלינו, לא ידענו מתי נקבל את הויזות ואם בכלל. בדיוק עם התחושה הזו ליווינו את תומר לשדה תעופה. כשהעולם משתגע, שדות תעופה נסגרים , טיסות מבוטלות, נסגרים מעברים וכו. אני לא צריכה לתאר לכם איך היתה הפרידה. פרידה שוברת לבבות, בכי היסטרי של מיה שמבינה כבר הכל, רואה אותנו מודאגים וחוששים. תומר התפרק מול הילדות ואני לא יכולתי לעצור את הדמעות. אבא נסע ואנחנו תלויות באוויר.

וכך אני לבד בלונדון הקפואה ותומר כבר בבידוד בסידני ואני מחכה לרגע שיודיע לי שיש אישור כניסה וויזות ונוכל להצטרף אליו. הקבוצה של תומר במקור מניו זילנד. בגלל המצב עם הקורונה הם העתיקו את הקבוצה לסידני לשנה הקרובה כדי לחסוך טיסות ובידודים. וכך לאחר שבוע הקבוצה הצליחה לעשות מניפולציה ולהוציא לנו ויזות ואישורי כניסה לניו זילנד. חצי נחמה. האישורים בידנו עכשיו נשאר רק לסגור מקום בבידוד. הבידוד בניו זילנד נעשה במלונות קורונה מיוחדים. כל מי שרוצה להגיע צריך להיכנס לרשימת המתנה ולסגור חדר במלון. התקופה היתה רגע לפני הקריסמס, הביקוש להגיע לשם היה מטורף. התאריך הפנוי הראשון היה בתחילת פברואר. זה אומר שלא נוכל לראות את תומר מעל חודשיים. זה היה כל כך מתסכל. ידענו שנצטרך לחיות בנפרד במשך חודשיים ורק אז להצטרך לתומר. ומי מבטיח שתוך חודשיים נוכל להצטרך אליו בכלל?! אולי יתבטלו הטיסות והמצב באנגליה יחמיר?! הלחץ המשיך וגבר.

התפילות נענו

ימים ולילות תומר התפלל שמישהו יבטל את החדר שלו במלון הקורונה ושנצליח לתפוס את החדר במקומו. תומר בדיוק היה בבידוד בסידני, הוא בדק שעה שעה את המערכת של החדרים במלונות כדי למצוא לנו חדר. יום אחד בשעה 13:00 בצהריים בלונדון שזה אמצע הלילה בסידני, רגע לפני שהוא הולך לישון, הוא החליט לבדוק שוב את המערכת ופתאום הוא ראה חדר פנוי באמצע דצמבר. הוא לחץ על הכפתור ותפס את החדר עבורנו והתקשר אלי כמה פעמים, אני אפילו לא עניתי כי ידעתי שהוא לא ער בשעות כאלה. הוא שלח לי הודעות: ״עשיתי את זה מאמי עשיתי את זה, מצאתי חדר ב18.12״. ושוב אלוהים היה איתנו.

טיסה של 24 , בידוד של שבועיים והמשימה הושלמה.

סידורים אחרונים בלונדון. הגיע הזמן להיפרד מהבית שלנו. מהחברים שהיו כמו משפחה. לארוז הכל להכין מזוודות לנסיעה , לסגור חשבונות בלונדון ולהתכונן ליעד הבא. לא היה פשוט כי לונדון נמצאת במצב של סגר , הייתי צריכה לארוז ביחד עם חברת ההובלה עקב מחסור בעובדים זמינים, ובנוסף לזה אחרי האריזה תאריך המשלוח נדחה למרץ. בגלל הקורונה והבידודים של הציוד במעברים. בתקופה הזו היה ממש קשה לתקשר עם תומר מאחר ויש הבדל של 11 שעות בין המדינות. כשהוא היה ער אנחנו היינו ישנות ולהפך. תומר הכי היה חסר לי בלילות בהשכבות של הבנות שהגעגועים היו צפים רגע לפני השינה ואני הייתי נאבקת בפחדים. למרות הקשיים ידעתי שאחרי הכל המאמץ ישתלם. ראיתי את זה כמו חלום מול העיינים והלכתי לעברו בלי לסטות בדרך. הטיסה היתה קשה. שתי טיסות של 12 שעות כל אחת עם קונקשיין של שעה. זה היה כמעט בלתי אפשרי ועד עכשיו אני לא מעכלת שעברתי את זה בגבורה. תדמיינו לעצמכם שאני צריכה לללוות את אמי לשירותים לעזור לה, להחליף חיתול ללנה להרדים אותה ולעזור למיה עם האוכל. לא יודעת להסביר אפילו איך עשיתי את זה?! לפני שעליתי למטוס תומר אמר לי ״יש לך אתגר, קחי את זה כאתגר״, וזה באמת עזר. אני אוהבת אתגרים ויותר אני אוהבת לעמוד בהם, וזה מה שראיתי מול העיניים. בלי קיטורים בלי תלונות, זה היה הרגע להוכיח את הכח שלי.

גם הבידוד במלון לא היה פשוט שבועיים בחדר בית מלון . אני והבנות בלי אבא. אחרי שעזבנו את הבית שלנו ונפרדנו מכל החברים שלנו. חששתי מאוד אבל לרגע לא נתתי לזה לצאת כלפי חוץ. הייתי חזקה מבחוץ וחלשה מפנים. בלילות הייתי מתפרקת ובוכה לעיתים. למזלי הבנות היו נפלאות והבאתי הרבה משחקים ופעילויות. כל יום היה לנו סדר יום מה נעשה ומתי. הרשתי להן הכל ונתתי להן לפרוץ גבולות. צחקנו, שיחקנו, צבענו, יצרנו, ישנו ביחד. ראינו סרטים עד מאוחר ואכלנו מלא ממתקים רציתי שתיהיה להן חוויה מהסרטים. ידעתי שזה יהיה הזיכרון הראשון שלהם מהמעבר ולכן רציתי שיהיה חיובי ומוצלח. ועברנו גם את זה.

קידוש בשישי בבידוד וידיאו עם תומר

רק עוד לילה בניו זילנד.

רגע של משבר היה בניו זילנד בבידוד. אחרי שבוע של בידוד תומר מתקשר אלי להודיע שהיתה התפרצות של מקרה קורונה בסידני ולכן כל הטיסות בוטלו כך גם מניו זילנד לסידני ולכן לא נוכל לבוא כרגע. הוא היה כל כך נסער ולחוץ וניסה לעודד אותי. אבל ראיתי בעיניים שלו ושמעתי בקול שלו כמה זה קשה לו. זה בדיוק מה שהוא חשש. שוב אנחנו עומדים בפני אי ודאות והפעם קשה עוד יותר. אני מסיימת תיכף בידוד בניו זילנד עם שלושת הבנות שלנו ויש סיכוי שלא יהיו טיסות לסידני ונאלץ להישאר בניו זילנד עד להודעה חדשה. במקום לא מוכר. בלי הדברים שלנו. החברים שלנו. לאן נלך איפה נהיה?! באותו הרגע שקיבלתי את ההודעה, הראיתי לתומר חוסן מנטלי שאני לא יודעת מאיפה הבאתי אותו. איך שסיימנו את השיחה, פרצתי בבכי. 

 מה אני אגיד לבנות אחרי הבידוד?! אנחנו סופרות את הימים ומסמנות כל יום שעובר בטבלת הייאוש שלנו. לא רציתי להראות לתומר את החולשה והלחץ. הרבה פעמים בקריירה שלנו אני סופגת בעצמי כדי להשרות אווירה של בטחון, של רוגע , אני תמיד רוצה שיהיה לו את הראש השקט להצליח בכדורגל בלי הסחות דעת. ושוב אני מרימה את עצמי ומנסה לעודד את עצמי שאני אהיה בסדר וגם אם אני צריכה להישאר בניו זילנד עם הבנות, אני אתגבר ואעבור את זה. אולי זו הזדמנת לטייל איתן קצת ולראות את המקום המופלא הזה. כמו שאומרים לעשות מהלימון לימונדה. למזלי הצליחו להשתלט על ההתפרצות בסידני ובסוף נאלצנו לחכות רק לילה אחד אחרי הבידוד בניו זילנד.

האיחוד

לא יכולה לתאר לכם את הפרפרים וההתרגשות שהיתה לנו לפני האיחוד עם תומר. זה כאילו היה הבלתי ניתן להשגה, הושג! הרגע הזה של החיבוק המשפחתי. עברנו את המסע המשוגע הזה בשלום, עשינו את זה!!!! החלום שלנו, שלא היה אפילו בחלומות הכי ורודים שלנו, התגשם! תחנה חמישית בקריירה בינלאומית חוצת יבשות והפעם באוסטרליה הרחוקה והנקייה מהקורונה, הכוכב הישראלי הראשון בליגה האוסטרלית , בקיץ מושלם ליד הים, הנה אנחנו באים, החמדים!

האיחוד באוסטרליה