ההחלטה לצאת לטייל בעולם ריצדה לי מול העיניים לאחר הריון לא פשוט והבנה שהחיים קצרים. במהלך הטיול האינסופי שלנו, שאנו נהנים ממנו כבר שלוש וחצי שנים וכולל יותר מ- 15 מדינות, הבנו שאנו ממש לא האנשים היחידים שיוצאים לטייל בעולם הגדול בעקבות משבר: היכולת לשנות את התפיסה, להבין מה באמת חשוב בחיים, בדרך-כלל עולה כשמשהו מזעזע קורה, והאדם מבין שאם לא יעשה היום, אולי גם לא יעשה לעולם.

הטיסה הראשונה שלנו כמשפחה היא זו שהחזירה לי את התקווה לחיים. בזמנו, מרום הקטן שלנו היה בן שלושה חודשים, אני הייתי חולה ובמיליון בדיקות וטיפולים שכבר לא הכרתי את השם שלהם. הם הפכו אותי לחלשה. השתוקקתי למפלט מהיאוש האינסופי! לכן לאחר הרבה מחשבה פניתי לבעלי, אנטולי, המכונה טולטול, ויחד התחלנו לצעוק מכל הגגות - יאללה, טסים למונטנגרו! הטיסה הזו הייתה לאוויר שהיה חסר לי כל כך הרבה זמן. אחרי שנה שאני במיטה, סופסוף אני יכולה לנשום! אמנם אני עדיין חולה אבל יש לי אוויר; אוויר שכבר שנה לא הצלחתי להשחיל לראותיי. 10 ימים במונטנגרו נתנו לי תקווה לעתיד בהיר יותר, ולחיים מלאים וטובים יותר עם האנשים שאני אוהבת.

חזרנו לארץ ויחד עם זאת גם חזרנו לשגרה: ממשיכים בבדיקות וטיפולים, בין לבין טסים לעוד כמה יעדים אקזוטיים כמו ספרד, גיאורגיה, אוקראינה, הונגריה... כל טיסה קצת יותר ארוכה מקודמתה וכל טיול מרגש יותר מקודמו. כל טיסה מזינה אותי בכוחות לטיפול הבא, מספקת לי את האוויר לנשימה שהיה כל כך חסר לי, ואת היכולת לעמוד מול עצמי ומול העולם שקרס עליי עם מוטיבציה להמשיך לנשום, להמשיך להילחם ולהמשיך ליהנות מהחיים. עם הזמן, התחלנו להבין שלא מדובר כאן ב"שנה של הנאה" או בפינוק, אלא שאימצנו מציאות חיים חדשה ומחזקת, ושאלו החיים שלנו מעכשיו.

הטיול שהביא להחלטה שככה יראו חיינו מעכשיו היה בטנזניה (זנזיבר) המהממת! וואי כמה פחד היה לי לפני הטיסה הזאת... אני נוסעת עם מערכת חיסונית חלשה מאוד למדינת עולם שלישי, יחד עם ילד בן שנה וחצי. מה לעזאזל אני חושבת לעצמי?!!! לא ידעתי עד כמה חכמה הייתי בזמנו, שבחרתי להשתחרר מכבלי האדמה ופשוט לעוף למקומות רחוקים, לגלות וליהנות מנופים מדהימים ומתרבויות חדשות. הטיול בזנזיבר שינה אותי. מזנזיבר חזרתי עם החלטה: אין סיכוי שאמשיך בטיפולים הללו כל חיי. אני נותנת לעצמי עוד קצת זמן להתחזק אבל זה לא לנצח, כי העולם מחכה לי ואין סיכוי שאעביר את שארית חיי בבתי-חולים.

וזהו. אחרי שהשתפשפנו ביותר משמונה מדינות והתחלתי להרגיש יותר טוב, הגעתי לרופא ואמרתי לו: "זהו, נגמרו הטיפולים, אנחנו יוצאים לטייל בעולם!" הרופא הסתכל עלי כאילו נחתתי מהחלל, אבל אני הייתי שלמה עם ליבי. החלטתי עם עצמי שאם אצליח לשרוד טיולים מסביב לעולם במשך כשלושה חודשים, המשפחה שלנו יוצאת לטיול שלא נגמר. הרופא אמר לי שלדעתו זו טעות. לא היה אכפת לי.

מהרגע שבו בחרתי שזו הדרך שלי, נכנסתי לראבק של שלושה חודשים של הכנות. הכל התחיל במיליון חיסונים, ממש כמו טיול לפני צבא. "לאן אתם נוסעים לטייל בעולם?" הרופא במרפאת החיסונים שואל. "מה זה לטייל בעולם, איפה? מזרח? אפריקה? דרום אמריקה?" אנחנו לא יודעים, רוצים חיסונים לכל העולם. הוא חושב שהשתגענו ואנחנו רק צוחקים, מתרגשים להתחיל את החיים שלנו. עברו שלושה חודשים והנה אנחנו בדרך לתאילנד עם ילד בן שנתיים וקצת. בלי תוכניות ובלי מסלול חוץ מהיעד הראשון שלנו.

הדבר הכי קשה בהחלטה לצאת לטייל בעולם הגדול עם ילד היא לא ההחלטה עצמה, אלא רעשי הרקע שהחלו מהרגע שעלינו על המטוס עם תינוק בן שלושה חודשים. אני זוכרת את נעיצות המבטים של יתר האנשים במטוס, את השאלות שהם פשוט "היו חייבים לשאול" כמו "למה לא חיכיתם עוד קצת?! הוא עדיין קטן." לכי תסבירי לכל אדם כזה מה את עוברת! לכי תסבירי שאת לא בטוחה כמה זמן נשאר לך בחיים האלה, ואת רוצה ליהנות ממה שנשאר עם הבן שלך. עם כל טיסה התחשלנו קצת יותר, עד שלבסוף למדנו להתעלם מן המבטים של האנשים האלה, האנשים שפשוט בטוחים ש"הנה הולכת להיות להם טיסה סיוט, כי הזוג המעצבן הזה טס עם ילד. מה הוא חושב לעצמו שככה תתחיל החופשה שלנו?" ואז ממריאים והקהל מחכה, אבל מרום הוא ילד מדהים שלא בוכה אלא מתלוצץ ומחייך לכולם. החיוך שלו כה גדול וכנה שאי אפשר לעמוד בפניו, וגם היושבים מסביב שלפני שנייה חשבו שבגלל הקטן הטיסה הזו הולכת להיות סיוט חייהם משיבים לו חיוך בשמחה גדולה.

מטיסה לטיסה הפסקנו להתייחס לרעשי הרקע שהגיעו גם מהמשפחה הקרובה וגם מאנשים זרים. החלטנו לעשות מה שטוב לנו ורק לנו. אתם יודעים כמה קשה זה לעשות מה שטוב לך כל יום בלי לחשוב לרגע מה הסביבה תגיד?! מאוד. עם הזמן הבנתי שאנשים תמיד אומרים כי הם פשוט רוצים לומר, ולא ממש מעניין אותם מה התשובה או הסיבה שלך למעשיך. יש להם תפיסות מסוימות במוח והם מאמינים שאם הם מרגישים כך, אז כשהם יחשפו בפניכם את ה"נבואה הגדולה" שלהם, גם אתם תרגישו כך. אבל לא כל דבר מתאים לכל אחד וחשוב לזכור שמה שנראה לא טוב או מוזר לאדם אחד עשוי להיות בדיוק מה שאדם אחר צריך. אם אנשים באמת אוהבים אתכם ובאמת אכפת להם מכם, הם ידעו שלא לנווט אתכם אל עבר חיים כמו שלהם, אלא לתת לכם למצוא את הדרך שלכם ולסייע לכוון אתכם בתוכה.

טיפ ראשון:
אם אתם מתכננים טיול ארוך, אל תתכננו יותר מדי מבעוד מועד. לדוגמא, אל תסגרו מלונות מראש חוץ מהמלון לימים הראשונים במדינה. תוכניות משתבשות במיוחד עם ילדים וחשוב שתהיה לכם את הדינמיות ואת היכולת להתאים את עצמכם לשינויים. בנוסף, כשיוצאים לטיול בלי תאריך חזרה הטעות הראשונה לעשות היא לתכנן לאן נוסעים או זמנים ומקומות, תזרמו: תנו למקום לגלות את עצמו בפניכם, היחשפו לחוויות ולמצבים חדשים ותשתחררו.

הטיפ השני:
אל תעמיסו על היום שלכם: לא יותר מאטרקציה אחת ביום בין שעות הבוקר ועד לצהריים. לאחר שעות הצהריים כדאי לדאוג לחברה לילדים במשחקיות, בפארקים ובמקומות שבהם ילדים נוהגים לבלות להתפתחות בריאה ומלאה. כשמטיילים לאורך תקופה עם ילדים, אתם מלווים בעומס שעם הזמן עשוי להתיש אתכם ולכן, תזכרו שלפעמים מותר לכם סתם להישאר בחדר המלון וליהנות מהבריכה. לא כל יום חייב להיות הרפתקה.

הטיפ השלישי:
קחו תרופות מהארץ! למשפחה שלנו יש תיק תרופות קבוע. תוכלו למצוא את הפירוט לתיק התרופות בקבוצה שלנו בפייסבוק, "הטולטולים משפחה מטיילת ברחבי העולם" או בערוץ היוטיוב שלנו בעל אותו שם בדיוק. הדבר היחידי שקונים בכל מדינה שאנו מגיעים אליה הוא תרסיס מקומי נגד יתושים. תתפלאו, אבל תרסיס של מדינת ישראל לא דוחה יתושים מהודו ולהיפך.

הטיפ הרביעי:
אל תעמיסו. תארזו בגדים קייציים לשבעה ימים, הוסיפו שתי החלפות של בגדי חורף והקפידו לארוז הרבה לבנים. וזהו, תמיד יש מכבסות שאפשר להיעזר בהן לאורך הדרך ובואו נודה, תמיד עושים שופינג בחו"ל.

הטיפ החמישי:
לטיסה ארוכה עם פעוטות קנו מעריך מושב, הוא מדהים! הוא מאפשר לילד לישון בטיסה בכיף וללא כאב ראש. תוכלו למצוא את כל הפריטים שיהפכו לכם את הטיול לקל יותר בקבוצה שלנו בפייסבוק, עם לינקים לרכישה.

הטיפ השישי:
טיפ חשוב ביותר מניסיון מר שלנו!
לפני מספר חודשים ביקרנו באי שנקרא קו סאמט (לא קסמוי) בתאילנד. זה היה אי מרהיב ביופיו ונהנינו בו מאוד. לאחר יום קסום שבילינו בשייט ב- SPEED BOTH, רצתי לשירותים יחד עם מרום כי רציתי לקלח אותו. לצערי, לא שמתי לב שהייתה מדרגה ממש קטנה וחדה כמו סכין בין המקלחת לשירותים (כנראה לא שמו לה את הגימור הזה ששמים למדרגות). מרום מעד על המדרגה ממש לידי והנה כל הראש פתוח בשנייה. צרחות. דם. מלא דם וילד בן שנתיים בהלם. 

אני חושבת לעצמי ש"הנה, כל מה שכולם אמרו לי שקורה אכן קרה." למזלי, הכינותי מראש תיק למקרה חירום עם כל המסמכים שלנו, הביטוחים שלנו וכל מה שאנחנו צריכים כדי לקבל טיפול. תוך כמה דקות כבר אמרנו "יאללה מונית" ונסענו למרפאה באי. המרפאה סגורה. אין רופא. עד אותו יום וידאתי שיש מרפאה בכל מקום שאנו מגיעים אליו. מאותו יום התחלתי לוודא שיש בית חולים. במונית כבר הבנו שעד שנגיע לרופא ייקח עוד הרבה זמן. היינו כה לחוצים שעד היום אנחנו לא זוכרים את הדרך לבית החולים, רק שהעבירו אותנו לסירה מהירה, נסענו חצי שעה ומשם לרכב משטרה עוד 40 דקות עד בית החולים. אני זוכרת איך אני ואנטולי היינו בהלם כל הדרך, ומרום התמים רק אומר מידי פעם "כואב לי." בסוף זה נגמר בכמה תפרים קטנים וביקורת במשך שבוע בבית חולים במקום שנקרא ראיונג (אנחנו קראנו למקום עיר הכלבים). סוף טוב, הכל טוב.

אחרי חודש בתאילנד המשכנו לבורמה המדהימה, מדינה מפתיעה ביופייה ובעיקר בתרבות שלה. מדינה שנאמר לנו שלא כדאי להגיע אליה עם ילדים, אך הפתיעה אותנו לטובה ולדעתי זו המדינה שקיבלה אותנו הכי יפה והכי נהנינו בה. כל הישראלים שמגיעים לבורמה הם משפחה. מאחר ואין הרבה ישראלים בבורמה, כל ישראלי שמגיע יודע על ישראלי אחר. בבורמה גילינו עולם שלם ותרבות מהממת שאין שניה לה בעולם.

הטיפ השביעי:
אל תגבילו את עצמכם! הכל אפשרי עם ילדים. לאנשים יש תפיסות מסוימות שלא בהכרח מתחשבות ברצונות ובצרכים האמיתיים שלכם. תאפשרו לעצמכם, תיהנו מכל הטוב שלחו"ל יש להציע: עיסוי, לק ג'ל או טרק ביער והכל עם הילדים שלכם. עם מרום עשיתי את כל הדוגמאות שנתתי לכם פה ואפילו הגענו למצב שמרום מבקש לעשות מסז' כמו שילד אחר בגילו מבקש גלידה. הבנתי שילדים פשוט מבקשים דברים שחושפים אותם אליהם, ואני נהנית לחשוף אותו לאינסוף של חוויות כל יום, כל פעם במדינה אחרת.

מבורמה המשכנו להודו שהייתה מדהימה. אחרי 100 ימים הרגשנו געגועים לארץ וחזרנו לטיפול רפואי שנקבע מראש. הטיפול הרפואי התעכב בגלל בדיקות נוספות שהייתי צריכה לעשות, לכן בין לבין נסענו לאזרביג'ן, גיאורגיה ואוסטריה המהממות.

בינתיים הקורונה החלה מכה בעולם, מה שדיי עצר את ההרפתקה שלנו במשך כמה חודשים. מאז שנפתחו השמיים היינו בחודש מדהים ביוון ואכלנו מלא צזיקי. היה כיף וטעים, ואנחנו כבר מחכים לטיול הבא. כרגע אני לפני עוד טיפול רפואי ולמרות שהיעד הבא שלנו יהיה דרום אמריקה, אנחנו נזרום לפי מדינות שיהיה אפשר להגיע אליהן ונמצה את המיטב מכל אחת ואחת מהן.

לדעתי, הדבר הכי קשה הוא לקבל החלטה שהולכים על זה וזה שלכם. ברגע שקופצים למים, מגלים שכל השאר זה באמת התאמות והכנות שניתן לעשות תמיד. החיים קצרים ובגילאים שישים ושבעים, שכולם מחכים להם כל כך, תנו לי לספר לכם שפחות יוצאים לטייל בעולם ופחות יוצאים נקודה. אתם בטח אומרים לעצמכם "נו בטח, יש להם מלא כסף, אחרת איך אפשר לעשות את זה?" אז זהו שלא. אני וטולטול עובדים אונליין. שנינו הגענו מתחומים אחרים לגמרי והחלטנו לעשות את השינוי בשביל האושר שלנו. אנחנו עובדים תוך כדי טיולים ולפעמים גם מתעכבים במקומות מסוימים כשיש יותר עבודה. הדבר היחיד שאנחנו חייבים 24/7 זה אינטרנט. כיום, ניתן לעבוד כמעט בכל מקצוע באונליין: הקורונה גרמה לכולם להבין שזה אפשרי ואפילו כדאי. כשהחלטנו שאנחנו מתחילים את המסע שלנו בעולם, אנשים תמיד תירצו שהם לא יכולים לעשות את זה עקב אי-יכולת לעבוד אונליין והנה, פתאום אלפי מקצועות הפכו לאונליין בין לילה; בלי משרד, בלי חליפה רק עם מחשב ואינטרנט. עכשיו כשביססנו שהכול אפשרי, גם אתם יכולים לפרוס כנפיים ולגלות את העולם. אנחנו פה כדי להעביר לכם מהניסיון שלנו ולסייע לכם לבנות חיים מלאי הרפתקאות וטיולים מרגשים.