תמונות האינסטגרם והסיפור מאחוריהן והפעם: הבחירות של יעל בר זוהר.

טוב... עדיין המספר הזה חדש לי אבל בינואר השנה חגגתי 40. "חגגתי" זו לא המילה המדויקת כי יש הרבה חששות ותחושות מעורבות לקראת הגיל המכובד הזה. פתאום את מבינה שאת באמת כבר לא ילדה, אבל המספר הזה מרגיש רציני מדי בשבילי- היי, רגע... לא בטוחה שעוד הבנתי הכל.
גיא המתוק שלי רצה לשמח אותי וכנראה נלחץ וחשב שהוא צריך לעשות לי חגיגה גדולה (שבעקרון זה הכי לא אני אבל...) כמו בכל מסיבת הפתעה אחרי השוק יש התרגשות גדולה והרבה אהבה מסביב של כל החברים/ות שעוברים איתי את המסע המטורף הזה שנקרא החיים. וזה באמת היה ערב כזה. לקח לי הרבה מאוד זמן להשתחרר... אולי לקראת שתיים לפנות בוקר זה קרה. התמונה הזאת משקפת את הגבר שלי שהיה לו כל כך חשוב שאהיה עטופה וארגיש אהובה ביום הזה. מה אגיד? תודה אלוהים. באמת שזכיתי. טפו טפו חמסה.

התמונה הזאת שייכת לחגיגות ה-40. גם החברות הכי טובות והנפלאות שלי הפתיעו אותי ולקחו אותי לסופ"ש בתל אביב. הובלתי מהאוטו ללופט תל אביבי שהיה מלא בתמונות מהילדות ורגעים... רק מלהיזכר אני מתחילה לבכות. בשנות הנעורים שלי מגיל 15 בעיקר עבדתי. יום יום. לא היה לי זמן לצאת לבילויים וחוץ מבן זוג לא היה לי זמן לחברות. במובן הזה אני מרגישה בפריחה מאוחרת ומבינה כמה עוצמה וכמה אושר חברויות אמת מביאות לחיים שלנו, וכמה חשוב לתת לזה מקום.

זאת התמונה שהכי משקפת את מה שעובר עלינו. עלי, על גיא והילדים. כבר יותר מ-10 שנים שגיא נוסע לצלם את הישרדות לחודש וחצי/חודשיים אי שם באיים רחוקים ואנחנו חיים את התקופות האלה כל פעם מחדש. והאמת? זה לא נהיה יותר קל. הילדים גדלים, מתגעגעים לאבא שלהם וגם אני. לא תמיד מתאפשר לנו לנסוע אליו, לפעמים המקום לא איפשר, לעיתים הייתי בהריונות או אחרי ואלה מקומות לא סטריליים וזה מסוכן. התמונה הזאת הייתה המפגש הראשון שלנו. החיבוק הראשון שלנו כשבאנו לבקר את גיא בעונת ההישרדות האחרונה ששודרה. הוא בדיוק חזר מסוף יום עבודה ואנחנו סוף סוף הגענו אחרי אינסוף שעות טיסה והחלפת שלושה מטוסים. זה היה רגע מאושר שמילים לא יכולות להסביר. רגע האיחוד של השבט הפרטי שלנו.

תמונה מאחורי הקלעים של הגמר של האח הגדול. אולפני טלוויזיה הם הבית שלי והטבע השני שלי עוד מגיל 16. את "האח הגדול" מצלמים באולפני נווה אילן. שם צילמנו את הסדרה "רמת אביב ג'" כך ששם אני באמת מרגישה תמיד שחזרתי הביתה. אירועי הגמר הם תמיד הדובדבן שבקצפת. אחרי שאנחנו משדרים יום יום אחרי כל פרק וחופרים כל סצינה, מגיע הרגע הזה, שכולנו מתרגשים ובמתח מי יהיה המנצח. בכלל שידורים חיים ואירועים כאלה הם האהובים עלי.. הנחיית תוכניות כאלה ושידורים חיים זה היומיום שלי מגיל 16 וזכיתי בעבודה הכי כיפית שיש! ואגב... אין קשר בין איך שנראתי כשיצאתי מהבית לבין איך שנראתי אחרי שצוות הביוטי שלי עשה לי קסמים 🙂 נטאשה דנונה, לירז אגם וראובן כהן- כל פעם הם עושים לי קסמים חדשים.

גיא ואני הכרנו על הסט של רמת אביב ג'. אבל אז הייתי קטנה (ובינינו עייפה מדי) מכדי לקלוט שבעלי מסתובב לידי בחדרי ההלבשה והאיפור. ואז, נפגשנו שוב: הפעם על הבמה בהבימה ב"מרי לו". התאהבתי בו על הבמה. גיא הוא פרטנר נדיר שיודע לפרגן גם על הבמה וגם בחיים. אנחנו אוהבים לשחק ביחד. בתמונה הזאת ביקרתי את גיא מאחורי הקלעים בהצגה שלו ולאחרונה שיחקנו שוב יחד על הבמה בהצגת תאטרון קומית שנקראת: "פעם בחיים" הצגה שרק שנינו שיחקנו בה. ההצגה הייתה מאתגרת להחליף פיאות/תלבושות במהירות שיא בגלל שמדובר בזוג שנפגש פעם בשנה והיו קפיצות של זמן. ההצגה הזו השאירה לנו טעם של עוד ואין לי ספק שעוד נמצא את עצמנו ביחד על הבמה.

אמא שלי!!! אמא אלה. האמא הכי מיוחדת וטובת לב שזכיתי להיות הבת שלה. תמיד אני אומרת שאני מקווה שספגתי כמה שיותר ממנה ומהגנים שלה כי היא באמת משהו מיוחד. במיוחד עכשיו בתקופת הקורונה שאי אפשר להיפגש ולהתחבק... אלה ימים קשים עבורי. אני מתגעגעת אליה ורק מחכה לרגע שאוכל לחבק אותה קרוב אלי. אמא שלי היא בשבילי מודל לאיזה אדם טוב אנחנו צריכים לשאוף להיות. המידות הטובות שלה, תמיד לעזור לאחר ולהיות שם ברגישות למי שזקוק. אמא שלי הייתה שלושים שנה אחות מוסמכת במחלקת ילדים א' בבית החולים דנה באיכילוב ואחר כך גם ניהלה את מחלקת הילדים ב"דנה". יש הרבה אנשים שעוצרים אותי ברחוב לא בגלל שאני "יעל בר זוהר" אלא בגלל שאני "הבת של אלה!" ומספרים לי עליה ואלה הרגעים שהכי ממלאים אותי ולעולם לא נמאס לי מהם. מרחיבים לי את הלב.