תמונות האינסטגרם והסיפור מאחוריהן והפעם: הבחירות של אסיף אלקיים.

את התמונה הזו מצאתי אחרי פשפוש ארוך מאוד באינסטגרם שלי. משהו בה הפתיע אותי, לא זכרתי אותה, אבל מיד כשראיתי אותה נזכרתי מה הרגשתי באותו זמן. וכל כך בא לי ללכת לילד הזה, ולומר לו שמה שהוא עושה עכשיו, ממש עכשיו, ברגעים אלו – זה הייעוד שאותו הוא כל כך מחפש.
בגיל 14 החלטתי ללכת לפנימייה צבאית מתוך אמונה שאהיה הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. במהלך הפנימייה חתמתי קבע ולמדתי במגמת פיקוד ושליטה, האמנתי בכל ליבי שאהיה הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. אלא שנפצעתי בצבא, ובעקבות הפציעה והשיקום - הפרופיל שלי צנח, ואיתו החלום. סיימתי את השירות כמפקד של נוער בסיכון בחיל החינוך, התפקיד היה מאוד משמעותי, אבל הוא לא שירת את החלום שנגוז. וככה, אחרי שלוש שנים וקצת של שירות – מצאתי את עצמי משוחרר מהצבא. ילד בן 22 שלבש מדים מגיל 14 השתחרר – ועכשיו לך תמצא חלום חדש.
הייתי אבוד, ממש אבוד. הסתובבתי עם תיק ענק וגיטרה ברחבי ישראל, עשיתי את שביל ישראל בדרכי – עם יציאות מהשביל לחברים שפגשתי במהלך החיים, לברים ששמעתי עליהם, אכסניות, הוסטלים ובגדול – כל מקום שהאמנתי שאפגוש בו אנשים מיוחדים. הייתי מנגן בלילות בברים ומנהל שיחות עד הזריחה על כוס וויסקי עם אנשים שפגשתי. בעיקר תהיתי מה הם מצאו שאני לא, מה החלום שלהם, לאן הם רוצים להגיע, איך הם תופסים את החיים, והכי חשוב – האם לדעתם יש דבר כזה ייעוד?
את כל המפגשים האלה תיעדתי בפייסבוק, על חלק מהאנשים הלבשתי דמויות אחרות, אחרים הצגתי כמונולוגים, ויש כאלה שנכנסו בדיוק כמו שהם. לא הבנתי את זה אז, אבל לימים תיעוד המפגשים הללו הפכו לספר הראשון שלי.

כשחזרתי מהטיול הארוך והמוזר ההוא עוד לא הבנתי שיש לי ביד צרור סיפורים שיום יבוא ויהפכו לספר מאוד מצליח, הייתי עדיין אבוד לגמרי. למדתי המון, אבל לא מצאתי תשובות לשאלות שבאמת הטרידו אותי.
כיאה לילד אבוד עם חיבה לאלכוהול – מהר מאוד התגלגלתי לחיי הלילה. במשך כמה חודשים הייתי ברמן, וכשהמנהל התפטר ניהלתי את הבר בעצמי. לא ארחיב עד כמה, כי התמונה מעידה בפני עצמה, אבל הבר הזה היה כנראה הבר הכי פרוע שהייתי בו אי פעם. חיי לילה הארד קור. הייתי מעביר את רוב המשמרות בלהרוס כליל את הבר וללמד את הברמנים איך זורקים בקבוקים באוויר מבלי לשבור ראש ללקוחות. וכשלא – ישבתי לכתוב על הבר. למעשה – את רוב העריכה והכתיבה של הספר הראשון עשיתי שם, על הבר האפלולי ההוא.
התמונה הזו מזכירה לי כמה פרוע הייתי, ויש בה משהו מעורר מחשבה – אל מול האסיף ההוא שפותח בלוני גז על לקוחות, מתנדנד על נדנדה בתוך בר ומוזג אלכוהול לפיות של אנשים – יש היום אסיף אחר, שלפעמים מרגיש כאילו אדם אחר לגמרי. היא בעיקר גורמת לי לתהות אם האסיף ההוא עדיין קיים, ואם לכולם ההתבגרות מרגישה קצת, איפשהו בבטן, כמו איזושהי לוויה קטנה לאיש ההוא שהיית.

אחרי שהשקתי את הספר הראשון הרגשתי שאני חייב לברוח, הספר הצליח יותר משאי פעם דמיינתי וזה קצת ערער את כל מה שחשבתי על עצמי. אמנם לטובה, אבל טלטלה תמיד מעוררת אי נוחות.
אז ארזתי תיק וברחתי לבדי לסיני.
למעשה, בגיל 25 הייתה הפעם הראשונה שהוצאתי דרכון, וגם זה, לגבול שחוצים אותו ברגל. זה גרם לי המון לחשוב על הילד שהייתי. פתאום הבנתי שגדלתי בבית קצת שונה, לא הכרתי עוד אף אדם שלא היה בחו"ל עד גיל 25, ושבפעם היחידה שעלה על מסוק זרקו אותו ממנו בטענה שהוא צריך ללמוד לצנוח. מהר מאוד ה'בריחה' הזו הפכה לחוויה מאוד משמעותית שמילאה לי כמה וכמה דפים בספר השני.בעיקר כי זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי לבד והצלחתי להכיל את הרעיון שעשרות אלפי אנשים התאהבו במילים שלי. אף פעם לא הרגשתי חכם במיוחד, גם בבית הספר הייתי על תקן החתיך, וילדים כמו ילדים צריכים טייטל ברור ומוגדר, אז אם אני חתיך – כנראה אני טיפש. וזו התדמית שאיתה גדלתי. אם מחברים לזה את העובדה שאין לי בגרות – מייצרים חוסר ביטחון אינטלקטואלי אדיר. שם, בסיני, נפל לי האסימון שיש לי בעיה בתפיסה שלי לגבי עצמי, שאני לא מעריך את עצמי באותה מידה שאחרים מעריכים, ושאני כבר לא ילד שיכול להרשות לעצמו לסיים כל לילה שיכור וחבול מבקבוקים שבורים. התעמקתי במחשבות האלה כל הלילה, כתבתי אותן, וניסיתי לסדר אותן לכדי תובנה מעשית. זה לא צלח, להפך, חטפתי התקף חרדה נוראי ואכזרי, והייתי לבדי בחוף כמעט ריק, בזריחה. הרגשתי שאני משתגע ואין מי שיאפס אותי. אבל כשהרמתי את העיניים מהדף ראיתי את שני הילדים המתוקים האלו פוסעים בחוף על רקע הזריחה, וכמו זריקת אפיפן לאדם אלרגי – התאזנתי בין רגע.
עשיתי קפה, הבנתי מה היה הטריגר – והצלחתי להפוך את כל מאורעות הלילה לאחד הטקסטים הכי מצליחים שלי.  לעד אזכור את התמונה הזו כרגע של תפנית, שם כנראה הבנתי שזה בסדר להרגיש ילד, ולהתנהג כמבוגר.

כחצי שנה לפני השקת הספר השני התחלתי להפיק סרטון תדמית שיקדם את קמפיין ההשקה שלו.
לטובת הסרטון גייסתי אנשי צוות, כתבתי תסריט עם הוראות בימוי, הקלטתי את המלל שירוץ ברקע וגייסתי אנשים מאוד מוכשרים שיקחו בו חלק. בגלל שלא היה לי תקציב להחזיק צוות למשך זמן ממושך – נאלצתי לצלם את הסרטון במשך 48 שעות רצוף, עם שינה בדרך בלבד. החל מרוטשילד בת"א, דרך כביש 6, טבריה, הכנרת, רכס הפורייה(בעבר בית הוריי), עמק המעיינות, פינות חמד במדבר וחזרה לחוף הים בתל אביב. בקיצור מרתון היסטרי של צילומים. החומרים היו פשוט מעולים. עשינו עבודת הכנה מדהימה, חברה טובה שהצטרפה אליי ניהלה את כל הלוגיסטיקה, והתסריט עבד עם כמעט אפס תקלות. בדרך חזרה הרגשתי שלא מיציתי עדיין את הצפון, אז עצרנו לשקיעה באיזה מטע ליד הבית במושב, ובלי ששמתי לב היא תפסה אותי נושם את הזריחה של המקום שבו גדלתי.
יום למחרת קמנו לאסון. גילינו שכרטיס הזיכרון נשרף כליל, מכל החומרים שצילמנו לא נשאר דבר, ההשקעה והזמן ירדו לטמיון והבנתי שאצטרך להשיק את הספר בלי קליפ ובלי קד"מ. הדבר היחיד שנותר הוא צילומי סטילס של החברה שהצטרפה לעזור, וזו אחת התמונות הבודדות ששרדו את הטריפ המשוגע הזה. בדיעבד הרגשתי שמישהו למעלה רצה שאמשיך בקמפיינים פשוטים, בלי סרטונים מפוצצים, בלי סופרים מפורסמים שלוקחים חלק בקמפיין ובלי עשרים לוקים על אדם שכל מה שהוא מוכר הן מילים.

לקראת הוצאת הספר השני הרגשתי שאני מרוקן לגמרי, תשוש. הייתי בשיא ההצלחה, מילאתי סדנאות בין לילה, סגרתי הרצאות של מאות אנשים כל שבוע – אבל הייתי עצוב. מאוד עצוב. הרגשתי שירדתי לעומקים קשים מידי בספר השני, ונגעתי בתהומות וטראומות שלא הייתי אמור לפתוח, בטח לא באותה תקופה, בטח ובטח לא בשביל יצירה חסרת אחריות. התקשיתי מאוד לצאת מזה, העברתי כל לילה בברים עם וויסקי, הפסקתי לכתוב, לא הצלחתי להתאושש מההרגשה שהעולם מיצה אותי.
השקת הספר השני הייתה הצלחה מסחררת, מעבר לכל מה שדמיינתי, וכשהמצב לא השתנה למרות כל ההצלחה הזו – הבנתי שאני בבעיה.
חודש אחרי עזבתי הכל, ביטלתי את כל הסדנאות וההרצאות, הסוכנת שלי התפטרה וכל מפגשי הקוראים שלי נדחו שנה קדימה. החלטתי לחזור למושב בצפון, שיפצתי את הבית שהשארנו נטוש והתחלתי תהליך של ריפוי והחלמה.
התמונה הזו צולמה בסוף השיפוצים, כשגזמתי כמה ענפים מעץ הזית שכבר עשרות שנים עומד שם.
יש בה משהו מרגש בעיקר כי היא פשוטה, ובעיקר כי היא סימנה התחלה של חיים חדשים.

במהלך התקופה בצפון הכרתי את מעיין דרך הפייסבוק, כשהקשר התחיל להיות רציני הבנתי שאני לא יכול יותר להתפרנס רק מספרים וסדנאות אם אני רוצה לבנות בית, ובכלל, הגיע הזמן שארכוש מקצוע נוסף שיהיה עבורי רשת ביטחון לעתיד. תמיד היה בי איזה חלום שטותי כזה להיות בכנסת, להשפיע על קבלת ההחלטות, לכתוב חוקים, ובכלל – ללבוש חליפה כל בוקר. היה בזה משהו שנראה נוצץ. אז התקשרתי לאמיר אוחנה – שבעבר התרשם מהכתיבה שלי בפייסבוק וכתב לי איזו הודעה שאחריה נשארנו בקשר רחוק. אמיר הזמין אותי למחרת לריאיון וביקש שאתחיל כיועץ פרלמנטרי עוד באותו יום. התקשרתי למעיין, תהיתי יחד איתה מה לעשות והיא ענתה: "מה אתה דפוק? זו ההזדמנות של החיים שלך, אתה חוזר אליי היום, בסופ"ש נקנה לך בגדים ומתישהו נלך להעביר את הדברים מהדירה בצפון". וככה בעצם עברנו לגור ביחד.
התמונה הזו עד היום נעימה לי בעין, כי היא כל כך שונה מהתמונות הראשונות, וזו בעצם העבודה הראשונה שלי בעולמות התקשורת והפוליטיקה.

את התמונה הזו בחרתי כי היא מבחינתי ה"שער" של התקופה החדשה בחיים שלי. הכניסה לבית האח הייתה מעין סיכום של שנתיים מטורפות, ספר שני, שני תפקידים בכנסת ישראל, עבודה בתקשורת הישראלית ובכלל – חיים של אדם מבוגר.  בבית האח היה לי זמן להכיל את כל השינויים, להבין מי זה האסיף החדש שיצא בשן ועין מכל מבול החיים החדשים האלה ובעיקר – להבין לאן פניי.
בכוונה בחרתי את התמונה של הכניסה ולא של היציאה, כי אני מסתכל עליה ומרגיש שעברו חמש שנים מאז שהיא צולמה, על אף שזה קרה לפני חודשים בודדים. המסעות, השיחות, המונולוגים, חיי הלילה, הספרים, ההרצאות, הסדנאות, הדיכאונות, החרדות, הכנסת, התקשורת, הזוגיות, כל הטירוף הצבעוני הזה כמו נכנס למסגרת ברורה שבסופה נוצרה תמונת פסיפס של איש שיש לי איתו יחסים מורכבים, אבל אין לי ספק שאני אוהב את הבחור הזה.