בזמן האחרון אני פוגשת יותר ויותר אנשים שחווים חרדה חברתית, פחד עמידה מול קהל ושמחזיקים באמונה שהם לא מספיק מעניינים או לא מספיק טובים. בתור מישהי שהייתה במקום מאד דומה מספר לא מבוטל של שנים מחיי, אני יודעת שכשאנחנו שבויים בבועה הזאת, בפחד הזה, קשה לנו להגשים הרבה מאד מהמטרות שלנו ובמיוחד את הייעוד שלנו, הדבר הזה שמבפנים אנחנו פשוט יודעים שאם נעשה אותו נהיה מסופקים מהחיים. רובינו יודעים שיש לנו פוטנציאל גבוה יותר אך אנחנו לא ממשים אותו כי אנחנו נתקעים בבינוניות שהחיים מציעים לנו ומתפשרים. מתפשרים על עבודה בינונית, לפעמים על זוגיות בינונית, חלקינו אפילו על חברים בינוניים שלא תמיד יפרגנו לנו, יהיו נאמנים כלפינו או יתמכו בנו כשנצטרך. לפעמים אנחנו מרגישים כל כך קטנים אל מול העולם הגדול שאנחנו מרגישים כאילו מצווים עלינו לשתוק, לשמור בבטן. 

הרבה מאד שנים מחיי הייתי זו שיושבת ומקשיבה. אנשים יכלו לדבר ולדבר ואני הייתי פשוט מאזינה כמו הכותל, כמו הכומר שמתוודים בפניו, יושבת בסבלנות ומקשיבה לכל מילה. מנתחת. מבינה את הבן אדם שממולי. עוד בחטיבת הביניים אני זוכרת שקראו לי "הפסיכולוגית".

יום אחד אחד האקסים שלי שאל אותי "מה איתך? אני רוצה לשמוע אותך" ופשוט נתקעתי. היה לי קשה לחשוף, קשה לדבר על עצמי, קשה לחשוב שאני בכלל יכולה לעניין את הצד השני במה שיש לי להגיד, כאילו היה בי קול שאמר "את לא תצליחי להחזיק את השיחה, תחזירי לו את המושכות לידיים". ואז מקטינה את עצמי ושמה את הכדור במגרש שלו כשאני מפנה אליו עוד שאלה. לא פלא שהיום חלק עיקרי מחיי זה עולם הטיפול, אני יושבת בקליניקה ושומעת כל כך הרבה סיפורים של אנשים ויודעת לנתח ממש טוב את מה שקורה שם מאחורי הסיפור. 

אני אוהבת להיות זו שמקשיבה, יחד עם זאת הבנתי שיש לי קול, קול שרוצה להביע את עצמו. קול שרוצה לצעוק לעולם שאפשר לחיות טוב יותר, לעשות טוב יותר, אפשר להשתפר, אפשר להתרפא, אפשר לפרוץ את הפחדים ה"מסתוריים" האלו שתוקפים אותנו מעת לעת.

גם אני עשיתי עבודה עצמית ובזכות זה פרצתי את המחסומים האישיים שלי, הבנתי שזה בסדר לעשות טיפול ושזו לא בושה. ההיפך, יותר מבייש לחיות ככה חיים שלמים עם תחושות שנשמרות בבטן וחלומות שכותבים למגירה. 

פעם הייתי שמה אנשים אחרים לפניי, לפעמים זה מבורך, רק ששכחתי את עצמי. אנחנו צריכים לשים לב איפה אנחנו שמים את עצמנו, זה עלול להיות מסוכן לשים את עצמך בסוף, בתחתית או אפילו קרוב. אנחנו יכולים למצוא אנשים דורכים עלינו, להיפגע ולתרץ לעצמנו תירוצים שזה בסדר. היום אני במקום שבו אני אומרת "לא" ממקום כנה ואמיתי מאשר "כן" ממקום מרצה. היום אני מקשיבה ומדברת, היום יש לי מה להגיד, היום יש לי סטנדרטים ואפילו גבוהים. היום אני מחוברת לעצמי כמו שמעולם לא הייתי מחוברת. שלמה. 

כיף להסתכל אחורה על הבחורה שכל כך הרבה שנים הייתה זו שנמנעת מלהתחבר לאנשים חדשים, נמנעת מלהעביר קטע קצר מול מספר אנשים ורק המחשבה על זה הייתה גורמת לה לפאניקה וחוסר נוחות. זו שאם חלילה הייתה נכנסת למקום באיחור היא הייתה מתפדחת להיכנס לחדר. זו שהייתה ביישנית בזמן שאחרים חשבו שהיא סנובית. כיף להסתכל אחורה ולגלות כמה הדרך של העבודה העצמית הייתה מפותלת אבל שווה כל רגע של התמודדות. לגלות כמה עוצמה קיימת בנו וכמה זה כיף פשוט להיות אנחנו.

חשוב שנשים את עצמנו מקדימה. אנחנו כולנו מדהימים ועם היכולות שקיימות בתוכנו אנחנו יכולים לעשות דברים מדהימים בעולם. מגיע לנו את הטוב ביותר, מגיע לנו את החברים הכי טובים, את בני הזוג הכי מהממים, את העבודה הכי מתגמלת. מגיע לנו לחיות את החיים שתמיד בתוך תוכנו רצינו לעצמנו והכי חשוב להיות משוחררים ושמחים.

קצת עליי

קוראים לי שנטל פוקס והכינוי שלי הוא שנטי. אני בת 29, אני מחוברת לעולם ההתפתחות האישית ולאופנה. אוהבת את החיים וכותבת הרבה מהתובנות שלי עליהם, גם על החלקים שאני פחות אוהבת. אני כאן כדי לחלוק רגעים ומחשבות מעניינים במטרה שיתנו השראה.