לפני ומאחורי המצלמה

הצלם עומרי רוזנגרט התחיל כדוגמן והיום לומד בפריז.

עומרי רוזנגרט, בן 30, צלם ודוגמן, עבר לגור לפני שנה בפריז, בעקבות לימודים לתואר שני בצילום אופנה וקולנוע.

צילום: מאיר כהן

מה אתה אוהב יותר? להיות מאחורי המצלמה או לפני?
זו שאלה שאני נשאל עליה לא מעט, שנים עמדתי מול המצלמה ולמדתי המון על המקצוע. למדתי שיש איך להצטלם, להבין את המותג שאליו אתה מצטלם ולהתנהג לפיו. למדתי שמול צלם ישנה לפעמים אפשרות להתבטא יותר, אך יש ימי צילום שמדובר בלשחק את התפקיד ולא להביע אישיות. לפני כמעט שלוש שנים החלפתי צד ועברתי לכיסא הצלם. אני חייב לציין שבסופו של דבר אני יותר אוהב להיות הצלם ולא המצולם. זה לא נובע ממקום של בחירה באחד על השני, אלא ממקום של רגש. אני יותר אוהב לצלם, ליצור משהו שמגיע ממני. כשאני מצלם אני באמת כמו שאומרים, שוכח מהצרות. הרעיון לעבור לכיסא הצלם לא הגיע באופן ישיר מעולם הדוגמנות, אלא מהמצלמה עצמה: לפני כמה שנים טסתי למילאנו לדגמן ולקחתי איתי מצלמה, מהרגע שהתחלתי לצלם התאהבתי. לאחר זמן מה, שמתי לב שבאמת ברוב שנותיי כדוגמן הייתי מתעניין במה הצלם עושה מבחינה טכנית ויצירתית. נזכרתי באמת שבגיל צעיר יותר הייתי זה שהיה לוקח את התפקיד לצלם ולתעד. את כל מה שלמדתי בתור דוגמן על האינטראקציה בין הצלם למצולם, אני מיישם כשאני זה שמצלם. זה עזר לי רבות בהבנת התקשורת מול המצולם והיכולת לגרום לו להרגיש בנוח. הידיעה ששנינו מבינים אחד את השני ושאנחנו מ״אותו סוג״, עוזרת לפתיחות מולי. אני תמיד דואג לבקש מהמצולם לא להציג לי את מה שכבר ראיתי (ה״דוגמן״), אלא את מי שהוא, האישיות שלו. זה שאני רוצה לתפוס. זה מה שמעניין.

מתי הבנת שאתה רוצה להפוך את זה לקריירה שלך באופן רשמי?
לאחר תקופה של התנסות בארץ, טסתי לניו יורק למספר חודשים. כדוגמן תמיד הייתי סקרן וחדור לנסות לפרוץ את תקרת הזכוכית המקומית. עם הצילום קרה אותו דבר. הייתי סקרן לראות מה דרוש כדי לעבוד בעיר כמו ניו יורק - עיר שמציבה את הרף הגבוה ביותר בתעשיית האופנה. בשלב זה כבר הבנתי שאני מוכן להקריב מה שצריך ולהתמיד עם הצילום כמקצוע. לאחר מספר חודשים שבתי לארץ מטעמי אישור עבודה וההבנה שאם זה מסלול חיי, אני אחזור לניו יורק בבוא הזמן. חזרתי לארץ להמשיך לצבור ידע והתחלתי להשתלב בתעשייה המקומית. אין ספק שקריירת הדוגמנות עזרה לי במהלך השנים, ביצירת קשרים וחברויות בתעשייה ופתחה לי דלתות בעולם הצילום באופן מהיר מהממוצע. למרות זאת, תמיד דאגתי להזכיר לעצמי: כשדלת נפתחת זה לא אומר שהיא תישאר פתוחה ושמאותו הרגע, חובה עליי להוכיח את עצמי כצלם וכאיש מקצוע.
לאחר חצי שנה הרגשתי שוב תקוע מבחינת הידע על המקצוע. אני אוהב ללמוד ומאמין שחוץ מכישרון, צריך לדעת לעבוד קשה וללמוד לאורך כל הדרך. אנשים מדברים הרבה על כשרון. אנחנו נוטים להסתכל בעיקר על התוצאה ושוכחים שלפעמים לא מדובר רק בכישרון, אלא בהרבה למידה, עבודה יומיומית קשה וחשיבה מחוץ לקופסא. לפני כשנה טסתי ללמוד תואר שני לצילום בפריז. את ההחלטה הזו קיבלתי לאחר שהרגשתי כי הגיע הזמן ללמוד את המקצוע מהיסוד. להבין מה אני אוהב לצלם, איזה סוג צילום, את מי אני מעריץ, ולרכוש את הכלים הטובים ביותר שאני יכול על מנת לחזק את הידע והשפה בתחום. אהבה לצילום זה נפלא, ההבנה של מה ואיך לעשות את זה, לא פחות חשובה. הבנתי שבשביל לשבור את החוקים, צריך ללמוד אותם קודם. ולהצליח לעשות את זה פעם אחת יכול להיות מזל, אבל לא אומר שזה יקרה שוב. היו חששות בהתחלה מלטוס שוב ולעזוב את הארץ, את הסביבה הטבעית והמוכרת לי. אבל היצר והרצון הם אלה שהניעו אותי.
במהלך התואר בפריז, הבנתי שבניית קריירה היא כמו ריצה: אתה יכול לבחור לרוץ מהר לזמן קצר ולסיים בלי אויר בריאות, להסתכל על מי שרץ לידך, ולא ליהנות מהריצה. או שאתה יכול לחבור לרוץ למרחק, כמו מרתון לצורך העניין. אתה לא רץ בשביל לסיים ולא מסתכל על מי שעוקף אותך. קו הסיום הוא שלך והתוצאה היא אתה. אתה צריך ללמוד מתי ואיפה להגביר את הקצב וכשמגיע הרגע להוריד חזרה. אתה לא מתעייף מהדרך ונשאר מרוכז בתוצאה שלך. כשזה קורה התוצאות משתנות, והחוקים משתנים.

את הצילומים האלה ביצעתי עם אלכס בן עמי מסוכנות אלינור שחר. המניע ליצור אותם הגיע ממספר מקומות. הראשון, אלכס עצמה. תקופה שרציתי שניצור משהו יחד. היא בעיניי משב רוח מרענן לתעשייה המקומית, מלאה באישיות שמתבטאת דרך המצלמה ומחוצה לה. היא בעיקר מזכירה לי את מה שהיה פה לפני מתיחת הפנים שהאינסטגרם והרשתות החברתיות עשו לתעשייה המקומית. היא דוגמנית אמתית. מקצועית, מבינה את התפקיד ומסורה אליו. לגבי התוכן, חשבנו יחד מה לא ראו עדיין עם אלכס. היא משתתפת במספר קמפיינים מובילים וביכולתה תמיד להיכנס לדמות ששמים עליה מבחינה חיצונית. ולכן, חשבנו שהפעם ההפך הוא הנכון, ולהציג אותה בצורה הנקייה והיפה ביותר, את מה שלא תמיד רואים, אותה.