עברו כבר כמה ימים מאז המלבי בטיילת ועדיין לא דברנו. יומיים ליתר דיוק. בפרספקטיבה של חיים שלמים זה כלום אבל כשכל מה שבא לך זה לקבל הודעה שאתה לא מקבל זה מרגיש הרבה יותר. קוראים לי עמרי, אני בן 33 וגר במושב קטן באזור השרון, יש לי מרפסת עם שולחן גדול מעץ ושיח פסיפלורה שלאט לאט מתחיל לחזור לעונה. לפני שנה ברחתי מתל אביב. גרתי שם שש שנים, בחמש דירות שונות, החלפתי ארבע מכוניות, שלושה שותפים, שני סיפורי אהבה שטחיים ולב שבור אחד מכורח הנסיבות. ורציתי שקט מכל זה אז עזבתי. כשאני שואל חברים למה הם עדיין גרים בעיר הם תמיד ידברו על ה pm:am שמתחת לבית והקפה החדש שפתחו בפינה "אה ואני ממש דקה הליכה מהים". אני חושב שעדיין לא יצא לי להכיר מישהו שגר בתל אביב והוא לא "ממש דקה הליכה מהים" והכל טוב אני מבין את הקסם של העיר הזאת, מבין את השייכות ואת השבטיות ואת המועדון גלישה ביפו ואת הכרטיסייה ליוגה בסטודיו נעים ואת ימי שישי בבוקה באחד העם ואת ההתרגשות כשסוף סוף יש שולחן ריק בפורט, ברור שאני מבין, אבל בזמן שכולם מנסים להסביר לי למה כל כך נוח לגור בתל אביב כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה הדו"ח שקבלתי שבוע שעבר בנת"צ בדרך נמיר והאוטובוסים של שש בבוקר בדוד המלך ותורים של מינימום חמישה אנשים בכל קפה שני שנפתח פה והמוניות והרעש וכיכר דיזנגוף שמזמן כבר הפכה להיות המסיבה הכי טובה בעיר עם כל הדייטים והשליחים של וולט מסביב ורציתי קצת שקט מכל זה.

אז עזבתי את תל אביב וחזרתי לבית של ההורים, לחדר שגדלתי בו, לארון הספרים הישן ולתמונה של מייקל ג'ורדן שתלויה על הקיר שמעל המיטה. נכנסתי לחדר עם מזוודה גדולה, ארבע שקיות של איקאה מלאות בבגדים, תיק לפטופ ותחושה מוזרה ומנחמת של החופש הגדול של יא'. ביום הראשון חשבתי שזה מוזר לחזור להורים בגיל 30 אבל בבוקר של היום השני אימא שלי שאלה אם בא לי עשבי תיבול בחביתה והתחלתי להתאהב ברעיון והאמת שהייתי נשאר שם יותר פשוט בטעות נכנסתי לקבוצת פייסבוק 'דירות קטנות ושקטות בשרון' ובטעות קפצה לי התמונה של המרפסת עם השיח פסיפלורה ולמחרת כבר קפצתי לראות את הדירה. נכנסתי למושב דרך שער חשמלי צהוב והחניתי את האוטו מול בית פרטי עם גינה גדולה. היו שם שני עצי זית, עץ ליצ'י ועץ לימון. הדלת הייתה פתוחה ונכנסתי לדירה שבאמת הייתה קטנה, ושקטה, ודרך החלון שבסלון נכנסה תאורה טבעית ששטפה אותה בריח הירוק של השדות של המושב, עדיין היה בוקר ושמענו את הציוץ של הציפורים מהמרפסת, הוא ראה שזה הדליק אותי אז הוא אמר "ששומעים אותן ככה לאורך כל היום. זה הקטע של הדירה". חתמתי במקום.

יצאתי למרפסת וגלגלתי ג'וינט. זה היה יום שני ובדרך כלל אני לא מעשן באמצע שבוע, אוהב להשאיר את הטקס הזה לסופ"ש אבל הרגשתי שאני צריך רגע דקה עם עצמי. אליאור התקשר ושאל איך היה במוצ"ש. רציתי להגיד לו אתה לא מבין דברנו על ספרים ועל הטיול שלה לברזיל ועל זה שהיא אוהבת את הים אבל לאחרונה קצת מפחדת ממנו ועל האקס שלה ועל האקסית שלי, על כל האקסיות שלי בעצם ועל זה שהיא מתה לעשות קעקוע קטן על היד אבל היא דוחה את זה כי לא בא לה להתחרט, וזה לא שהיא מפחדת להתחרט מדברים, היא הכי מהאנשים האלה שמזמינים כרטיס טיסה באותו יום ובוחנת את ההשלכות בדיעבד, אם בכלל, פשוט זה קעקוע, ולא בא לה להתחרט. היא שאלה אם בא לי לשלוח לה קטעים ישנים ונראה לי התאהבתי בה ואל תגיד לי שזה לא אפשרי הרי קראנו ביחד שיובל נח הררי אמר שמבינים שמתאהבים בשנייה הראשונה ובעולם של ימנו אפשר להבין את זה אפילו בפאקינג ואטסאפ אבל כל מה שהצלחתי להגיד לו זה "היה נחמד אבל לא דברנו מאז ולא יודע כנראה זה לא יעבוד". ניתקנו את השיחה, חיפשתי את האש ושמעתי רטט של הודעה. "היה נדיר בשבת, מתי נפגשים שוב?"

אני אוהב לכתוב כשאני לבד, בחדר, במיטה, מתחת לתקרה, ליד מתלה המעילים. יש לי פה בצד תמונה הפוכה של מייקל ג'ורדן שאף פעם לא היה לי אומץ באמת לתלות וכמה מדפים שהזמנתי מהנגר שגר מתחת לדירה, כי ככה זה ביפו, יש נגרים מתחת לדירות. אפשר לראות אותם מהחלונות. יש לי בשידה שליד המיטה את הביבליוגרפיה של בטיב ג'ובס שאני קורא כבר בערך שבע שנים והיא מזכירה לי בכל פעם שאני צריך תזכורת שתשוקה וחלומות זה עסק סיזיפי. אני כותב את הימים שהיו לי ואת הימים שמתישהו עוד יהיו. מן שילוב אגרסיבי בין מציאות חלומות, בין השראה לבין דמיון. בין פעם להיום. לפעמים שומר מרחק מהעולם, ולפעמים חשוף. ולפעמים אחרי כל זה, אני עדיין בחיפוש.