נחתנו בשעה שתיים בצהריים עלינו על מונית בשדה התעופה כשלנהג היה גם כיסוי פה וגם כפפות. בהמשך התברר לנו שלא מדובר במחזה נדיר, היפנים מאוד סטריליים ושומרים על רמת נקיון גבוהה ביותר (רק תיכנסו שם לשירותים ציבוריים ותרגישו שהגעתם למוזיאון! כולל שלל פונקציות שניתן ללחוץ עליהן בזמן האיכות שלכם עם האסלה).

בחרנו במלון באזור גינזה, אזור מודרני עם מלא מסעדות מקומיות (רובן ממוקמות בקומות הגבוהות של הבניין ולא בקומת הרחוב כך ששימו לב להסתכל על השלטים ועל ה"תפריטים" שמצויים בקומת הקרקע ומפנים למעלה), בתי כלבו, חנויות יוקרה כמו הרמס, פנדי ודיור ומותגים מקומיים כולל כמובן בניין עצום של רשת יוניקלו עם קומות עד השמיים.

נשנשנו והמשכנו לכלבו הבא Ginza six במרחק מספק צעדים. שם עלינו לקומת הספרייה (חנות ספרים משודרגת) שנראתה כמו גלריה מלאה ביצירות ולקומת הגג שהשקיפה על גינזה ועל הבניין של יוניקלו שממול (אמא שלי מכורה למותג וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שנכיר כל קומה מקרוב). התחנה האחרונה באזור הייתה בכלבו שנקרא Dover street market ובו עיצוב הפנים משחק תפקיד חשוב יותר מהפריטים עצמם. בקומת אחת עץ ענק, במקום אחר קירות צבעוניים וביציאה פסל של פיל ומסביבו פריטים שמתחלפים.

הכל גדול, מעניין ושונה ואולי אפילו קצת קשה להכיל את הכל ברגע הראשון. הבטן התחילה לקרקר ולקחנו את הרכבת התחתית לרובע השינג'וקו. בעזרתה של לילך קנינו כרטיס נטען שהספיק לנו גם לנסיעות רבות בהמשך וחסך לנו לרכוש כרטיס בכל פעם מחדש. שינג'וקו הוא רובע עתיק יותר, מלא בשלטי ניאון צבעוניים, מנורות מנצנצות וסמטאות עם ברים קטנים שמלאים במקומיים שסיימו את יום העבודה ובאו להירגע וליהנות. הסתובבנו וספגנו את אווירת המקום עם עצירות לאוכל sanagi (הסושי הראשון שלנו ביפן) וקינוח במשאית עם מוטיב של דובים שמכינה מיני פנקייקים טעימים.

כמה דקות הליכה ונחשפנו להתמכרות היפנית: משחקי ארקייד, או כמו שהם קוראים להם פאצ'ינקו ולהתמכרות השנייה שלהם: הלו קיטי. תכננו לשבת באחד הברים אבל העייפות של היום הראשון הכריעה ופרשנו לישון.

תחזית מזג האוויר הראתה שצפוי טפטוף קל ויצאנו לדרכינו היישר לאחד המקומות המפורסמים שכל תייר חייב לסמן עליו וי: shibuya scramble crossing צומת מלא במעברי חצייה והמוני אנשים שחוצים אותם בכל רגע נתון של היום. אולי זה הגשם שהתחיל או השעה המוקדמת יחסית שבה הגענו לשם ולכן עוד לא היה אפקט של המוני אנשים, אבל לא נפלתי. גם כשעלינו לתצפית הידועה מסטארבקס לא התלהבתי יותר מדי אבל לא נורא יש עוד כל כך הרבה לראות ולהספיק.

מרוצות ומלאות בשקיות פצחנו בהליכה לכיוון רובע הרג'וקו– הרובע אולי הידוע ביותר של טוקיו שבטוח ראיתם ממנו תמונות אופנתיות של יפניות בתחפושות ושיער צבעוני. את הדרך עשינו דרך מדרחוב נעים בשם cat עם חנויות בוטיק ובתי קפה בסמטאות צדדיות. סופו של המדרחוב נופל על רחוב הקניות הומוטסנדו שמכיל גם הוא חנויות של מותגי יוקרה שפופולריות מאוד ביפן, אבל גם מותגי ביניים, צעצועים וקוסמטיקה. החלטנו להשאיר את השופינג של רחוב זה ליום אחר והתקדמנו למדרחוב הראשי של הרג'וקו- Takeshita. 

כל מי שאוהב לצלם (כמוני) עלול להשתגע ברחוב הזה! כאילו הפכו סרט מצויר לרחוב אמיתי צמר גפן בצבעי קשת, דוכני קרפים מלאים בכל טוב וגלידות מיוחדות באגף המתוקים, חנויות קוסמטיקה ואיפור (כולל רשת Etudee המצויינת), אקססוריז ובגדים, מלא מלא מלא אנשים ואפילו בית קפה של חתולים. מה זה אומר? בית שבו שולטים מלא חתולים פרסים ואתם תמורת תשלום זוכים ללטף אותם ולהתפעל מיופים ופרוותם המצוחצחת (לא סתם הלו קיטי היא הגיבורה הלאומית ביפן). קוראים למקום בית קפה אבל בפועל אין שולחנות והמקסימום שאתם יכולים זה לקנות שתייה במכונה. זאת בעצם סוג של פינת ליטוף לאוהבי החתולים שנראים די מבסוטים מגן העדן שבנו עבורם עם שלל משחקים, אוכל גורמה ותצפית לרחוב הסואן. בכלל טרנד ה"בתי קפה" של חיות תופס תאוצה ביפן, יש כאלו גם עם ארנבים, קיפודים (אליו הגענו בהמשך), לוטרות וינשופים. אם תשאלו אותי חלקן חמודים מאוד (כמו זה של החתולים הפרסים- חיית בית שלא אוהבת להסתובב יותר מדי ולכן המקום מתאים לה), אך חלקם אכזריים למדי כמו זה של הינשופים שבו מחזיקים חיה שצריכה את החופש והטבע שלה כלואה במרתף. לכן אם אתם רוצים לחוות את בתי הקפה אני ממליצה על זה של החתולים. 

סיימנו את המדרחוב כנראה עם הרעלת סוכר אבל עדיין הייתה לנו נקודה מתוקה אחת שסימנתי מבעוד מועד- מסעדת kawaii monster cafe. שוב הרגשנו שנכנסנו היישר לתוך עולם האגדות וגם התפריט עצמו בול למקום עם פסטה בחמישה צבעים וקינוח שמדגים את פלטת הצבעים. צרבת ולישון. 

עם כל הכבוד לסושי, המאכל היפני שכבש את העולם, לאכול אותו לארוחת בוקר יחד עם מרק ראמן ודים סאם זה משהו שהחיך שלנו עוד לא התרגל אליו, אז בהמלצתה של חברה טובה החלטנו לפתוח את היום ב-eggcellent עם אגס בנדיקט מעולה ומיץ תפוזים סחוט טרי טרי מהפרי. את הכתובת של המקום הראינו לנהג המונית ( כן גם הוא היה עם כיסוי פה וכפפות) שהוריד אותנו בכתובת המדויקת. הבעיה? הגענו לקומפלקס ענק עם אינספור משרדים, פסלים ומסעדות ולא היה לנו מושג לאן ללכת. וגוגל מאפס הראה שאנחנו בדיוק במקום הנכון אבל לא ראינו שום ביצת עין ושום מקושקשת! לאחר כמה דקות של הליכה ימינה ושמאלה במקום פנינו לעזרה מעובר אורח. הוא זיהה את המסעדה מתמונה שהראתי לו ואמר שיקח אותנו. חשבנו שהוא מאוד אדיב ובטח מדובר בהליכה של חצי דקה אבל ככל שהשתרכנו אחריו גילינו שמדובר במקום מסועף עם מדרגות נעות למטה למעלה ולצדדים ו-א' הבנו למה הגוגל מפס הסתבך ו-ב' הופתענו לטובה מהיחס האדיב של הבחור שהלך איתנו עד לפתח המקום, הליכה של 7 דקות. ספוילר: היפנים מאוד מאוד אדיבים ובהמשך הטיול ביקשנו עזרה באיתור מקומות עוד מספר פעמים ובכל! הפעמים הם זנחו את מסלול ההליכה שלהם וליוו אותנו ליעד שלנו. ספוילר שני: ארוחת הבוקר הייתה לגמרי שווה את המאמץ.

5 דקות נסיעה למקדש zojo-ji, מקדש קטן ויפה שברקע שלו רואים את מגדל טוקיו – מה שהופך את הספוט לאינסטגרמי במיוחד ומשם המשכנו למקדש הבודהיסטי הכי מפורסם בטוקיו Senso jo. כיאה למקדש המפורסם ביותר הוא כמובן מאוד מתויר בתיירות פנים וחוץ. הכניסה למקדש עוברת דרך פסאג' של פיצ'פקס מקומיים, חנויות בעלי מלאכה ומזכרות כמו קימונו, מניפות וחתולים מנופפים (ד"ש לנטע ברזילי!).

זה גם המקום הראשון שבו ראינו מקומיות לבושות בקימונו כאשר יש כללים ללבישת הקימונו:
1. השיער חייב להיות אסוף ושזור בו פרח.
2. על הקימונו קשוא אבנט כשבחלקו האחורי הקשירה היא בצורת סרט.
3. חוץ מהקימונו גורבים גרביים מיוחדות ונועלים נעלי כפכפי אצבע.

בכניסה למקדש ישנם פתקים ולוחות עץ עליהם אפר לכתוב משאלות והמבנה עצמו מרשים ובולט באדום.

אנחנו אוהבות ללכת ברגל כשאנחנו בחו"ל וכך מגיעים ומכירים פינות קטנות של קסם אז החלטנו ללכת ברגל לפארק אואנו, הליכה של כ-40 דקות דרך שכונת יאנאקה העתיקה אך לצערנו רוב המקומות בשכונה היו סגורים וההליכה הייתה דיי משעממת כך שלגמרי תרגישו חופשי לדלג עליה. הפארק הירוק גדול ויש בו בין היתר גן חיות (עם פנדות) ומוזיאונים.

חצי שעת נסיעה מאזור המלון והגענו לממלכתו של וולט דיסני. הפתיחה בשעה 8:30 ואנחנו הגענו יחסית מוקדם ב- 9:30 אבל המקום כבר היה מפוצץ באנשים ועמדנו בתור לכניסה. מזל שהיפנים מסודרים ולכן התורים יעילים ומתקדמים יחסית במהירות. דיסני כמובן אף פעם לא מאכזב ואת פנינו קיבלו מיקי ומיני מחופשים כשברקע מנגינות מהסרטים שעושים שמח בלב. קנינו כובעי אוזניים, הצטיידנו בקרטיב מיקי והתחלנו לטייל בממלכה. 

במרכז ניצבת הטירה הקסומה וכל המתקנים והפעילויות מסביבה. כפי שאמרתי היו המון אנשים כך שבררנו ועמדנו בתור רק למתקנים שבאמת היה חשוב לנו להיכנס אליהם. ליפנים יש סבלנות והם עומדים בתור בשקט בלי לקטר וכשהם רוצים לנוח הם מתיישבים על הרצפה (על מפה שהביאו, לא ראינו יפני אחד שהתיישב על הרצפה עצמה ולא על מפה) במקומות מגודרים באמצע הרחבה עם שמשייה שהביאו מהבית (מודה שזה היה לנו קצת מוזר- למה המקום המגודר הוא לא בצד ובצל במקום באמצע בשמש?!). לקראת היציאה ראינו ילדה קטנה שהקיאה (כנראה את ארטיק מיקי שלה), אם בארץ ההורים היו מוציאים מגבון לח ומנקים אותה ואת האזור אז בדיסני טוקיו תוך חמש שניות הגיעו עשרה אנשי צוות שהקיפו את האזור, כיסו את כל השטח הנגוע במגבות ומגבונים, חילקו כיסויי פה ופינו אנשים מהאזור. לילדה שלום. סיימנו את הסיבוב, נפרדנו ממיקי ביפנית וחזרנו לישון בשכונה שלנו (מי שמעוניין יש גם את המלון של דיסני שנמצא ממש ממול ויש גם את דיסני סי שבו לא ביקרנו).

כשקיבלנו המלצות לטוקיו, אודייבה הייתה ממש שנויה במחלוקת. חלק מהאנשים אמרו לנו שבשום פנים ואופן אסור לפספס את האי וחלק אמרו שזה בזבוז של זמן. אנחנו החלטנו ללכת על זה וממש לא התאכזבנו. קודם כל הנסיעה עצמה כייפית ביותר ומרגישה בעצמה כמו מתקן שעשועים בדיסני. עלינו על הקרון הראשון (כמו כל דבר ביפן, יש עמדות מסודרות למקום שבו אתם רוצים לעלות והרכבת עוצרת בדיוק בנקודות האלו אז פשוט תעמדו בראשון וכך תעלו לקרון הראשון) וקיבלנו תצפית על כל העיר

ירדנו בתחנה של הגלגל הענק של אודייבה והיינו הראשונות באותו היום שעלו לסיבוב. בחרנו לשבת בקרון השקוף מתוך מחשבה שהתצפית ממנו תהיה הכי טובה אבל איפשהו באמצע הגובה התחלתי להרגיש טיפה לחוצה (יכול להיות שזה קשור לחרדת טיסה שלי?). מהגלגל יכולנו לראות את כל העיר, את מגדל טוקיו מרחוק ובניינים מיוחדים עם ארכיטקטורה משוגעת. לתחנה של הגלגל הענק יש קניון צמוד אז נכנסנו לסיבוב. החנויות דיי בנאליות אבל העיצוב שלו מיוחד עם תקרה דמוית שמיים ומזרקות איטלקיות (מי שהיה פעם בווגאס יש שם מלון וקניון דומה) בתוך הקניון בחדר צדדי יש גם תערוכה של מכוניות וינטג' היסטריות. ממול לקניון (בדרך לכניסה לגלגל הענק) יש את אולם התצוגה של טויוטה שכולל רכבים שנראים מהעתיד ומי שחובב את התחום כנראה ירצה לבלות במתחם שעה. החל משבוע הבא יפתח בתחנה זו מוזיאון אומנות דיגיטלית עם מיצגים שווים במיוחד אז סמנו לכם ביומן.

יוני הוא עונת פריחתם את האירוסים וזכינו לראות מרבד סגול ולצידו חבצלות מים, עצים ענקיים וירוקים ומסלול הליכה ירוק שמוביל למקדש השינטו הכי חשוב בטוקיו מייג'י (אם כי כבר ראינו מרשימים ממנו). בכל יום ראשון מתקבצים ברחבת הפארק (מול רחוב הומוטסנדו) מקומיים מחופשים בצורה מושקעת שיסכימו בשמחה שתצלמו אותם או תצטלמו איתם.

התחנה הבאה הייתה קניון קרוב בשם Laforet בסגנון של זה שהיה בבניין 109, כלומר עם חנויות מקומיות מיוחדות ובסיומו חתכנו שוב למדרחוב של הרג'וקו ואכלנו קרפ (יש דוכן קרפ כל חמישים מטר) שעליו פנטזתי מהיום הראשון. לא היה קל לבחור עם התצוגה שעושים בכל דוכן… אבל הלכתי על קלאסיקה של בננות, תותים וקצפת. בכלל מאוד נפוץ בטוקיו להציג את מנות המסעדה בחלונות זכוכית כדי שתיראה בדיוק איזו מנה אתה הולך לקבל. לא כל כך מעורר תיאבון אם תשאלו אותי, אבל לפחות לא תופתע מהמנה שתקבל! לארוחת ערב חזרנו לגינזה ובחרנו הפעם במסעדה איטלקית צמודה למלון Trattoria La Grotta כי בתור צמחונית שגם לא אוכלת דגים, אפשרויות האוכל היפני שלי מוגבלות. בחרנו בריזוטו כמהין והוא התברר כריזוטו המושקע ביותר שקיבלתי בחיים: הגיע בתוך גוש של גבינה שנמסה לה לתוך האורז ועורבבה על ידי המלצרית מולנו ולסיום גירדה את פטריית הכמהין בעלת הארומה המשגעת. טעים ברמות.

בחרנו לבלות אותו בשכונה ההיפסטרית shimokitazawa שמלאה בחנויות וינטג', בתי קפה קטנים וחמודים וציורי קיר שהם סוג של גרפיטי ברוח המקום. בגלל שהיינו מוגבלות בזמן הגענו מוקדם לשכונה וחלק מהמקומות היו עדיין סגורים (עדיף להגיע אחרי שתיים עשרה) אז ברוח הימים האחרונים גם סיימנו במתוק בבית קפה Tolo coffee & bakery שמגיש פחזניות בצורת דמות מסרט מצויר (הם קוראים לפחזניות פאף)- פאף אחד לכל אחת: וניל, שוקו ותות. אכן סיום מתוק לטיול מתוק.