תמונות האינסטגרם והסיפור מאחוריהן והפעם: הבחירות של עדי שילון.

 ניסיתי לבחור ארוחה אחת, רגע חשוב אחד או שניה של צחוק, עם האיש ששינה את חיי מן הקצה אל הקצה. האמת שחשבתי גם להניח כאן תמונה מרגע שהיה פה לפניו. הרי היו חיים שלמים לפני, מלאים ברגעים משמעותיים. אבל מאז שיוסף הגיע, הכל יותר טעים, הכל יותר חשוב והכל יותר שמח. אז הנה רגע קטן, מארוחה אחת מיני רבות, שזללנו יחד. היא צולמה לפני שנים ועד היום, אנחנו נראים בדיוק ככה כשאנחנו אוכלים.

הפעם הראשונה שלקחתי את מישמיש, יחד עם כל הפחדים שלי, לשחות.
לפני שנה בדיוק הבאנו לעולם את מישל, הידועה רק בכינויה מישמיש. יחד עם האושר האינסופי, הפרופורציה המשוגעת שנכנסה לחיינו ואהבה חסרת גבולות, הגיעה גם משאית כבדה עמוסה חרדות ודאגות. לקח לי נצח לצאת איתה מפתח הבית. אפילו עם עוד אנשים. אח"כ נאלצתי להתמודד עם החשש מלהיות לבד, לעשות לה אמבטיה, להאכיל, להשכיב לישון. בכל סיטואציה ראיתי מה יכול להשתבש. לאורך כל הקיץ יוסף הפציר בי שנקח אותה לשחות והגבתי כמתבקש - בהיסטריה. התמונה הזאת צולמה ביום האחרון של הקיץ, אז הסכמתי ברגע של אומץ בלתי מוסבר לנסוע איתה לאגם. מעולם לא ראיתי אדם מאושר כמו שהיא היתה כשנכנסנו למים. בלי חששות, בלי דאגות, רק עם התרגשות מטורפת וצחוק עד לב שמים. זה היה רגע בו ביקשתי מעצמי להניח קצת לפחדים המשתקים ולחגוג איתה בכל הזדמנות שניתנת, בלי לחשוב פעמיים.

20 שעות לפני שצולמה התמונה הזאת עוד הייתי בבית, לבושה בפיג'מה מרוחה בפליטות שסירבתי להוריד במשך זמן רב מדי. כשמאיה מ"מורז צמחי מרפא" התקשרה אלי, שלושה חודשים אחרי שמישמיש נולדה ואמרה לי "החלום שלשתינו מתגשם! אנחנו מצלמות קמפיין!" אמרתי "מגניב, מי מצטלמת?". לא יכולתי לדמיין את עצמי בשום צורה עושה משהו מחוץ לבית ו/או בלי מישמיש. שלא לדבר על מתאפרת, מתלבשת ומדברת על דברים שהם לא בעיות הנקה וקקי גב. אבל מאיה ראתה מעבר. בתוך שבוע הייתי על מטוס ל24 שעות בארץ, שם צילמנו את הקמפיין הראשון ושם קיבלתי גם תזכורת לעוד חלקים במי שאני, חוץ מאמא של מישמיש. אפילו שבימים ההם כל מה שעניין אותי, היה לישון.

רגע של שייכות. אלפרד אדלר אמר, שכל פעולה שאנחנו עושים בחיינו, מונעת מצורך אחד בסיסי - להרגיש שייך. לחברה, לבית, לקהילה. שנים עבדתי בלהרגיש שייכת. שנים חיפשתי את היעוד שלי, את זה שאהבה נפשי, את המקום בו אני מרגישה בבית. התמונה הזאת צולמה אחרי חודשיים בהם למדתי לבשל בלייב באינסטגרם מדי יום. זה היה חלום שאפילו לא העזתי לחלום. זה היה בוקר המימונה, בעיצומו של הסגר הראשון, כשכולם היו בשיאו של הדיכאון. אז בלייב, יחד איתי ועם סבינה, מורתי, מאות ישראלים מהארץ ומהעולם הכינו מופלטות משמחות ומשגעות. אולי זה קצת מוזר להגיד כזה דבר על מופלטות, אבל בחיי שזה היה מרגש עד דמעות. כשאלכסנדר, הבן של יוסף מנישואיו הראשונים וגם שלי בדרכנו המיוחדת, לחץ על המצלמה ורץ לתוך הפריים, הרגשתי כאילו מישהו ליטף לי את הלב ברוך. היה משהו בנקודה הזאת בה הרגשתי שייכת, גם לעשייה ולקהילה וגם לבית ולמשפחה אחרי שנים של מסע קצת בודד ודי ארוך.

ורגע אחד מהעתיד. התמונה הזאת צולמה ביום הצילום הראשון והמרגש של פרויקט חדש שיצרתי בעצמי. מאפס. אחרי שנים של חלומות, הצעות, הגשות ותחנונים בפני אנשי מפתח, שיסכימו לתת לי הזדמנות ליצור את מה שאני מאמינה בו, הבנתי שאני לא צריכה אף אחד שיתן לי הזדמנות. היחידה שיוצרת עבורי הזדמנויות זאת אני. שנה עבדתי על דיוק הפורמט, ליהוק המשתתפים וגיבוש צוות חלומי. השבוע סיימנו לצלם את העונה הראשונה של תכנית היוטיוב הראשונה שלי באנגלית. בתמונה אני יושבת עם אחת מדמויות המפתח בעולם האפייה הגרמני שהשתתפה בפרק הראשון. הרגע בו אזרתי אומץ לשלוח לה מייל והיא ענתה שתשמח ללמד אותי איך אופים חלה, היה רגע משמעותי לא פחות, אבל, אמרת שצריך לבחור רק חמישה רגעים ואני נשמעת להוראות 🙂